ספר

ספר
בחירה – בריחה צריף אבן ישן על גבול המשק ואזור המגורים. זה הסטודיו שלי. סביבו מגורי העבדים התאילנדים. המבנה מאחור שהיה סטודיו לעת מצוא של חברי הטוב יאיר נעזב ושופץ לטובת הפלשתינאים הישראלים העובדים אף הם אצלנו. פעם גרו פה המתנדבים.רוחותיהם עדיין מרחפות כאן. אזור השוליים הזה הוא המקום שלי. המרחב הרוחני שבו מתגבשים הארועים התודעתיים – המודעים ואלה שאינם – להגדרה כלשהי באמצעות מה שאני עושה. אני מצייר.
הדרך הרחבה ללא קצה שעליה אני מתקדם היא מסלול בריחה שעליו אני מניח את אבני הסימון החקוקות. אני בורח. ללא ספק. הדרך הזו היא דרך מדברית צבועה צבעי אוקר וצהוב–חול, חזזית ירקרקה וטרה-ורדה חוורי שהופך ורוד בשמש החורף הנמוכה של מישורי הנגב. מישהו בתוכי שואל אותי את שאלות הזהות האישית, טבע האדם, הטבע בכלל ובפרט. מתקיים דיון. עבורי אין תופעות טבעיות ועל טבעיות: יש כאלו שאני מבין וכאלו שלא. כל האנשים נורמלים כמובן. גם אלו שבחרנו לסמן כלא. הכללים על פיהם אנו בוחרים לנהל עצמנו כחברה מפנים אלינו אצבע ומאפיינים אותנו. תפישתנו את הטבע היא כל כך פרימיטיבית ופחדנית שכל מי ומה שאיננו בריה אנושית תישלל ממנו מידית ואוטומטית היכולת לקיום מרכיב תודעתי כלשהו. זכות זו שמורה לנושא התודעה האנושית בלבד ומקנה לגזע האנושי את דריכת כל המה ומי תחת מגפו, כיפופו והגדרת זהותו באופן שלא יסכן את העליונות האנושית. למה לכל הרוחות? את זה אנו מפנים כמובן גם אל עצמנו במעין הפרטה של תכונות שהופכות איש ואח"כ קבוצה של אנשים ללגיטימים או נורמלים או בעלי שיח – או לא. שטחי אדמה על הכוכב שעליו נבחרנו להיות שאותם אנו מסמנים בקוי הפרדה חזקים על גבי מפות הנייר ואח"כ גודרים על פני האדמה מפחד חדירתו של מי מהשטח השכן – העויין? וכן הלאה. הנחתי אבן. אני ממשיך להתקדם.
אריה שאולי ואני משוטטים בדרכי המדבר. שפת האבן המונחת על חול החמדה הנוקשה ברורה ובהירה. אם תדבר אליה במלים היא לא תבין. מה היא אומרת לך? איך היא אומרת לך? אני נוגע בה. למעלה, היכן שנוגעת בה השמש היא חמימה. למטה, מצד האדמה היא קרירה. היא קטנה, חלקה באופן שוה מאוד מכל צדיה, על כף ידי הפתוחה מופרדת מהאדמה עליה נחה באותה תנוחה אולי מיליון שנים היא נראית כיהלום מחייך. נוח לה, היא מחייכת, צוחקת, היא יודעת שכמה מחברותיה נחות אצלי בסלון ופעם – כשייגמר התור שלי כאן, כששוב תפרד תודעתי מגופי ויסתיים תפקידה כנוכחות אנושית, כישות אנושית – תוכל אולי תודעתה לפגוש בתודעה שהיתה פעם אנושית ולקיים איתה דיאלוג בשפה שבני אנוש לא יבינו.
אבן, גרגר חול, חפושית שחורה, צפור מדברית שנתנו לה שם, צבוע, תן, שועל, עכן מטבעות. לפני היותם מושג שהושג ונחתם וננעל כדי שלנו תהייה ברורה בהבדלה מהותית עליונותה של התודעה האנושית אפילו על הטבע, לפני כן הם אלמנטים שנבחרו ע"י משהו או מישהו להיות כאן במשך חייהם המוקצב להם בזמן זה או אחר. בריאתם אינה מותנית ברצון הישות האנושית (חיבור התודעה אל הגוף) ואילו חיסול ישותם כן. המין האנושי הכחיד מעולם הישויות זנים רבים של יצורים שלא הוא ברא, ללא זכות ולשוא. בירא ישויות טבעיות כגון יערות, היטה,סכר ויבש נהרות, הלביש דיונות בשלמת בטון ומלט. האם הוכחדה גם תודעתם? האם יוכלו להיברא שוב ע"י אותו כח יוצר שבאמצעותו התקיימו כאן בזמנים אחרים? האם הכרחית שוב אבולוציה או שמא ניתנת התובנה האנושית המוגבלת מאוד מאוד להעקף ע"י הכח הבורא שהיא איננה מסוגלת להגדירו ולהבינו, שיהודה עמיחי אמר שאם הם קוראים לו אלוהים אז גם אני אקרא לו ככה, באמצעות בריאה מחדש של ישות שהוכחדה וקביעת עוד מצב חדש, אחד מני רבים, שאיתו אין הגזע האנושי מסוגל להתמודד?