זכרונות ילדות.. שבת שלום

רשפים
ילדי חברת הנוער "רשפים" סיקרנו אותי מאוד. יעקב ויחזקאל נוראני, לוקי, כוכבה, שפן (במלרע.. "הי שפן, רוץ יותר מהר.."), ירדנה היפהפייה, משהאפארוך ששרגא שר נהג לעודדו בקליעת הגולות המדהימה שלו, שהיה מסמיך את הגולה לחיבור אפו, מצמצם עין מכוונת ,יורה ומנפץ את גולת המטרה אפילו ממרחק של חמישה מטר ("..ארפוך, איזו ראסייה מדהימה..").
השמחה והשובבות הממזרית שהביא עימו עלי בן-זקן, שיניה של חנה בוהדנה, שחשפה את הרווחים המתוקים שביניהן בפרצי צחוק פרועים לחלל העולם. צוקר, יצחק רוביו, מרים שטרן, בלומשטיין, יוסי אדרי הבריון, טולי, שמות ופנים רחוקים מאד.
היה משהו מאד מרגיע, ראשוני, עולה לי המילה קדמון, מעין חיבור ברור וארצי בינם לבין אדמת הקיבוץ הנגבי. בעיני, שייכותם לארץ הזאת הייתה בהירה, נכונה וטבעית יותר מזו שלי, שהם ממרוקו וטוניס ועיראק ואני הורי מגרמניה.
עודד בסר המדריך, איש ספר, מתאגרף לעת מצוא, ארכיאולוג חובב, ממונה על מכונת הרעפים שניצבה ליד העגלייה , אותה עגלייה שעמד בה הפר הגדול ושמוליק הבריון נכנס אליו ללא היסוס, אחז בקרניו והכריעו ארצה, אירוע שהביא להתמודדות האיגרוף הידועה בין שניהם על הדשא שלפני צריף חדר האוכל הישן, עודד שינה שמו מאוחר יותר לבצר ונהג בחניכיו ביד קשה, בהומור, ללא התנשאות.
עד היום אינני מבין מדוע לא צורפנו יחד, בני הקיבוץ וילדי החוץ ללימודים ומגורים משותפים. לאה לנדבר, אמי, זיהתה מיד את פוטנציאל המשחק, הנכונות השובבית והרעננות שהביאו עמם הרשפים. היא לא החמיצה הזדמנות לשלבם בהצגות שיזמה וביימה והייתה אומרת תמיד, תוך שהיא מדקלמת בפתוס רב חשיבות מהטכסטים שבידה …זה ללוקי ואת התפקיד הזה לעמרם…
היקיות היתה בדמה ומשפטים של שקספיר שנשאה בדרמטיות מעל הבמה אל קהל חברי-הקיבוץ הדרוך, נתלו באוויר הארץ החדשה בכבדות גרמנית מעיקה. אבא מעולם לא הבין את פשר הילדים המוזרים האלה. כל מה שלא תאם את תפישת עולמו וחינוכו הגרמני, לא נתפש על ידו. קצת מתנשא, לעתים זעוף פנים, מפגש ביניהם הסתיים תמיד בתחושה של התקלות, שני צדדים ללא גשר.