הוג'

הוג'
אריק קבר את אשתו האהובה על גבעת הוג'הנשקפת אל חוותו, שיוכל להביט בה מחלון ביתו כל העת, שהיא מביטה אליו מחייכת, ממשוכת הצברים שלרגליה היא טמונה. כמו שעשתה גם מומטאז' מאהל לשאח ג'אהן, שבנה לה ארמון לבן לקבר, ולעצמו בנה ארמון אדום שיוכל לצפות בוקר וערב ממרפסת ארמונו אל בית העולמים של אהובתו, שמא תישא אליו עיניה מאחורי סבכות השיש המגולף והקירות המשובצים אבנים יקרות, ותרד במדרגות אל הגן המפריד ביניהם לטייל בין שורות הברושים שלאורך ברכות המים כמו שעשו לפני מותה, וכמו שעשו גם אריק ולילי בשבילי הואדי. וזו שוכבת בגבעת הכלניות, וזו בטאג' מאהל, ששם שמו אותן מאהבה עצומה שאהבו אותן.
בשבתות של ימי החורף נהג עזריאל הלולן להוביל אותנו לתל הוג' ללקט מטבעות בדרכי הכפר החרב. יותר שהיה להוט למצוא מציאות של חרסים עם חותמות ונרות ביזנטים ומטבעות נחושת ירוקות טבועות קלסתר פניהם של קיסרי רומא, או אותיות של קריסטוס שמבשרות על המשיח החדש ומראות על הצרות שראתה האדמה הזאת ועל הצרות שעוד תראה, יותר מאלה אהב להעלות בעיני רוחו שימושו של חפץ שנוצר בידי הקדמונים לבשל בו על אש עתיקה של גחלים לוחשות שטובעות בו סימנים של פיח, ושאחרי כל השנים הללו עדיין הוא משחיר באצבעות הממששות בו – "ותראו" – היה מבאר לנו את פשר החריצים בטבעת האבן שעל פי הבאר – "שאלו הם סימני החבלים שהעלו בהם את נאדות המים להשקות את הצאן והבקר שלהם בשקתות האבן".
שנים רבות לאחר מכן, בדרכי אל בית הורי הזקנים, אני עוצר ועולה על הגבעה הנשקפת אל המרחבים הירוקים שציירו לי את נופי ילדותי. חורשת עצי אגוז הפקאן העומדת בשלכת ניצבת ביני לבין הקיבוץ ממזרח, דרך נחשית מתפתלת מהכביש, נעלמת בבוסתני הואדי, חובקת בגבעה ושוב נעלמת מאחורי חוות הצאן, מסמנת לגדודיות הגזר הנובט את גבולן במישור המשתפל אל עבר הואדי. פעם זרעו כאן ערביים חבושי כפיות לבנות ולובשי שמלות בדואיות את מזרע החורף שלהם – "ועליהם " – אמר עזריאל בקול נמוך, פניו חתומים בסימנו של חיוך ושלהבת של התרגשות מקדיחה לו כתמי סומק חוורים בלחייו הרזות ובמצחו הגבוה – "אומר, שידעו את האדמה יותר משנדע אותה אנו אי פעם, ובשנים של עצירת גשמים חפרו למים היקרים תעלות שיבואו בהן מזרימתו החלשה של הואדי בגשמים השחונים ויכנסו בחריצי החיטה הנובטת".
צבע חום של אדמה עושה לי השדה החרוש שמאחורי השיקמים שכהתה עלוותן בצינת לילות החורף הדרומיים והן ניצבות בגושים שחורים על גזען הלבן, וזה מה שצעק בי פאולה הפלח – "זאת אדמה שצריך להוציא ממנה לחם ולא צבע חום של בד" – ופאולה עשה אמנותו במחרשה, שצייר שבילי תלמים של קווי גובה בבשרה וצבעה ירוק בחיטה נובטת של חורף ובצהובים של קציר קייץ, שהחיטה מבשילה, והוא מסמן בה שבילים של שלף קצור בסכין של הקומביין מאסיי האריס האדום, ומעשה האמנות איננו ציור שמציירים על הבד, שמראים בו שדות ירוקים וחומים כאילו הם אמיתיים, אלא כלי הקציר והדייש והכבישה שעוברים בשדה הצהוב מאחורי השיקמים, נעלמים וצצים חליפות ברווחים שעושים להם הגזעים הלבנים והתלתלים הירוקים שצבע חומו של הקיץ בעליהן.
בדבריו היה עזריאל נוגע במה שהיה מצוי בין כלי החרס שנולד מהאדמה ובין יוצריו הקדמונים, בתבנית חרותה שלתוכה נוצקת הנחושת שמטביעים בה מטבעות, מסמן לנו שנראה את הנקודות הקטנות שפרצו שולי המטבע בקו המיתאר שלהן בלחץ המכבש. ועל כף ידו הפרושה של עזריאל נחה המטבע בשינת עלפון עתיקה, בטנה צבועה כהות ירוקה של טריות שזה עתה נחלצה מהאדמה החורפית, והוא מגרד בצפורן עדינה בבליטות החבויות בירוקת המחלידה, מעוררה ברכות ובחיבה לחיים חדשים. בערבים היה עומל במטבעותיו לאור מנורת השולחן שלו במברשות רגישות ומלחים וחומצות שיראו לו את מה שמצוייר בהן, ליבו הולם בהתרגשות ומוחו קודח בחזיונות הסוחרים המהלכים בדרכי המדבר העתיקות שוקלים זה לזה בסחורות וצרורות. אלוהים טובע בליבו ובמחשבותיו של אדם את כל גבולותיו שמינה לו, שידוש בהם כל הימים לרצונו ושלא לרצונו. בי שם הכל יכול צבעים, שבמקום שאראה אדמה שיש לעבוד אותה ולהוציא ממנה לחם, אני מברר באור השמש שנופל בה בשעות השונות של היום, וצובעה אוקר וחום וצהובים וירוקים עמומים וצבעים אחרים שאינם נחוצים לאיש. את פאולה עשה אלוהים איש רזה ששריריו נוקשים מאוד וכוחו רב בהנפת שקי דשן כבדים של ששים ושתים ןחצי קילוגרמים שמפזרים בשדה ומצניעים במחרשה של דיסקוסים טרם זריעה, ובחבילות קש של קציר, שהוא תוקע קלשונו באגודה הכבושה שהדק לה המכבש בחבלי שמשון והוא מטיל אותה ללא קושי אל מרומי ההר הצהוב הנבנה למשאית בנדבכים של חבילות קש שמסדרים באמנות זהירה ודייקנית בקירות גבוהים.רק שלא יתמוטט חס וחלילה מגדל בבל בדרכי השדה המשופעות שמנדנדות בו עד שלא תגיע המשאית למתבן הפחים.
גם את ליבו של פאולה הקשה אלוהים ועשה את אשתו עקרה ואף פגם ברגלה השמאלית שתצלע לעולם על ברך נעולה שאיננה מתקפלת לה בלכתה.
שקט היה אצור בליבו של עזריאל, שכבש עצמו בפנים חתומות ובקול נמוך בשפתיים שכמעט אינן נעות, ורק צעדיו שמוביל אותנו לתל הוג' רחבים ומהירים היו, שנדחק בהם כל מה שעקד בפנים מאיסורים של ילדות גרמנית שהטילה בו בושה של חלישות שלא יחשוף יותר ממה שצריך במחשבותיו ובהרהורי ליבו. שמעתי אותו מרים קול רק פעם אחת, שצעק צעקה גדולה בעיצומה של הופעת פורים. על הבמה המקושטת בצריף בית האכילה הישן שפינו שולחנותיו וכסאותיו לצדדים עלו בני ההכשרה הצעירה דוברי הצרפתית מקזבלנקה ושמו עצמם בתחפושות של מומרים, רצועות של תפילין כרוכות לרגליהם לשעשע את הקהל, ועזריאל, בקול שבר נורא מההשפלות, שגזרו הנאצים לזקנו ולפיאותיו של אביו וכופפוהו על המדרכה לפני זגוגית חלון חנותו המנופצת וקשרוהו בתפיליו שימלמל זיג הייל במקום שמע ישראל אדוני אלוהינו טרם שהרגוהו, ובדממה הנוראה שנפלה באולם וקפאה בחוגגים את ניצחון בני אור על בני חושך הרשעים בשושן הבירה ובשאר מקומות העולם, נשמע רק בכיו של עזריאל "אתם מחללים, תפילין על הרגליים, אוי אבאלה" שאז נפל מתעלף ושכב חולה ומדמדם באיזולטור. וכשקם לאחר חודש אל תרנגולותיו, נתאבנו פניו עוד יותר ודיבורו הנמוך כבד לו עוד, ורק בטיולי השבת פרחה אדמומית קלה של קדחת התרגשות בלחייו ומצחו שהחרסים והמטבעות, והצלמיות שנערף ראשן בידי מוסלמים קנאים, שמו בליבו ריגושים מאצבעותיו הממששות בזכרונות הרחוקים האלה שאבותיו הקדמונים מונחים בהם.
ועוד הטיל אלוהים באיש הזה על לא עוול בכפו שהניח את כוס החומצה שעמל בה בניקוי מטבעותיו במקרר שבבית התרנגולות, שהוציאו את ארגזי הקרח הישנים מחדרי החברים מפני המקררים הקטנים החדשים, והיה מחכה לתורו שיגיע, שחילקו אותם לחברים על פי סדר של נקודות ותק ועדין לא הגיע תורו, וכשבא בצהריים לאסוף את הכוס, שבערב התכוון כמנהגו, לשפשף בחלודת הנחושת המוריקה לחשוף צפונותיה, מצא את דלת המקרר פתוחה לרווחה ולרגליה, על רצפת הבטון, מתפתל בפירכוסים של גסיסה מרסל מההכשרה הצעירה, כוס הרעל השקוף כמים צלולים מוטלת ליד שפתיו המקציפות הפעורות ביסורים נוראים של בערת שאול, שרצה לקרר את גרונו במים צוננים מהחום המעיק, שסגר גג הפח הלוהט על הלול ועשאו כבשן, ואלוהים היתל בו ושם בידו כוס של חומצה שתאכל במעיו בשרפה נוראה.
לאחר הלוויה כבדו צעדיו של עזריאל ונאלמו לו מילותיו שהיה מוציא אל החרסים והמטבעות בשדות החרושים של תל הוג', שאלוהים הענישו באביו שכופפו לו הנאצים הרשעים ובמרסל מההכשרה הצעירה שתחילה צעק בו על תפילין שהוא כורך לרגליו בפורים ואחר כך שם בידיו כוס של מוות והרגו.
עונש הטיל הקב"ה גם בנכדו של עזריאל שקיפד לו את חייו הצעירים בבור שזימן לגלגלי אופנועו שיכשלו בו בנסיעתם, שהכירו את הדרך היטב מהליכתם הקבועה בנתיבים האלה והמהמורה כאילו נחפרה בכוונה רבה, שתומר עשה דרכו בשבת קודש, ולא הועילו לו חי שנותיו הרכות ולא סבו שנחלץ מיד רשעים ולא אביו שפסק לרוץ במגרשי הכדורגל בימי קודש מיום שהביא לקיבוץ את סימה אשתו שהקפידה במסורת של כשרות והדלקת נרות שבת, ואלוהים מחץ לו ראשו באבני הכביש שיראו כוחו הנורא תמיד וייראו.
…

השעה היעודה לתחילת ההתגוששות סומנה במשאית החבוטה שהופיעה במעלה דרך העפר שקיצרה לה את הכביש מהעיירה מסילות-עולים למגרש הכדורגל בקיבוץ בוני-הנגב. ארגזו הפתוח של הקרון המיטלטל על גבי חריצי העקבות שטבעו טרקטוריו של פאולה באדמה החורפית היה מנומר בחבורת השחקנים ואוהדיהם, תלויים על הסולמות הרעועים, צורחים קריאות קרב מפחידות בתלבושתם הארגמנית שאהבו אפנתם אדומה, רק שמפאת המחסור היתה תלבושתם האחידה לא אחידה, שעמדו מדפיו של הצריף הפרוץ ששימש להם משרד-מחסן-בית תה ריקים, זולת ריח האשפה הרע שעלה ממגרש הזבל של המועצה המקומית שבו העמידו גם שני שערי ברזל ועשאוהו מגרש אימונים שחובטים בו בכדור סמרטוטים ומתכוננים למשחקי השבת נגד המתיישבים הותיקים. כל שחקן הביא מן הבית איזה כתונת אדומה שנמצאה לו ועל הארגז הנוסע של משאית ההובלות הם עמדו יחפים בשלל גוונים של אדום ורוד וסגול, אוחזים בידם האחת בסולמות החורקים שלא יפלו בטלטולי הדרך ובידם הפנויה מניפים בנעלי הכדורגל הממוסמרות החדשות שנתרמו להם על ידי הקבוצה המארחת במחוות קליטה שעושה הישוב הותיק לאנשי עיירות הפיתוח.
מן המרחק הבטוח של הגבעה שעמדנו עליה, שקרון המלחמה האדום התפתל לרגליה, העלינו לאוייב אצבעות משולשות ותנועות מגונות של נא-באוזן ונידנודי אגן ירכים, שהשוורצה חייה זה מה שהם מבינים. פרצנו בריצה מבוהלת שלא נאחר למעמד הפתיחה של המאבק המכוער, שלא נפקיר את כוחותינו הפרושים על המיתרסים סביב המגרש למלחמת הצעקות שצועקים בשופט עם שריקת הפתיחה, שהוא מצרצר במשרוקית הפח הכסופה התלויה לו בצווארו ומיד ניתך עליו מבול של נאצות שמקללים לו את יומו שנולד בו ואת אימו הזונה קוס אמו, ועל כל השריקות השגויות בזדון שהוא שורק נגד שחקניה המהוללים של קבוצת בוני-הנגב צועקים משקפיים לשופט בקריאות קצובות, ושורקים במשרוקיות לבלבל בשחקנים השועטים אחר הכדור בשדה הקרב, ולבלבל בשופט, שאימת החלוץ המרכזי בנבוסקילה, פחח רכב ענק בעל שפם שחור שחולצתו האדומה צבעה כתום דהוי ושרווליה נגרעים ממנה בתפר הכתפים, שזה מה שנמצא לו בביתו, והיא איננה מכסה לו את שבלול טבורו, שנמשכת מעלה, מגלה שער בטנו שחור וסבוך כמו שפורץ לו גם מקרעי השרוולים שעל כתפיו, והילדים צועקים בו קוף גורילה שחור מאפריקה והשופט, נאמן עליו זכרון הטילטולים שמטלטלת בו כבר הגורילה האדומה במשחקי שבת אחרים, שלא נמצאו שריקותיו מתאימות לרצונה והוא מטה רצונו ורצון משרוקיתו ומכופף חוקים של אופסייד ופאולים לטובת הפרא מאימתו הנוראה.
גרגורי צחוק מביאים לי הזכרונות הרחוקים האלו מהגבעה שאני עומד בה . ליד הקבר הפשוט עלתה משוכת הצבר ושמש יפה זורחת מהשמים הכחולים והרחבים אל מרבדי הכלניות והחרציות, צובעת כתמים כהים רכים של אפלולית כחלחלה בתלתליה המתעוררים של הסידריה, עץ הדומים, השיזף הניצב תחת קברה של לילי.פעם, במשובת נעורים חוטאת, פרקנו איתן ואני את אבני החול הצהובות המסותתות מקבר השייח' הצנוע והנחמד שניצב שם למצוא בו מציאות, וכל שהעלינו היה גולה של זכוכית שנשמטה ונכלאה בחריצי האבנים.
שמא יודע אריק שגבעת קברים היא המקום שטמן בו את אשתו? גבעה של מוסלמים שקוברים את חפצי המתים האהובים עם יקיריהם שילוו אותם במסעם, ושאנחנו, הילדים היינו מלקטים בבלי דעת מתלוליות העפר שהגביהו לראשיהן את חרוזי האבן היפים, מטבעות הקישוט וכדי החרס, ושמים במדפים שבחדרינו הקטנים. האם אריק הניח את אהובתו בין מוסלמים, שבנבכי נשמתו הוא יודע שכולנו, יהודים, נוצרים, מוסלמים וגם בני הדתות ששורפים עצמם ומפזרים אפרם בנהרות, כולנו אחד ואלוהינו ששמות רבים לו, אחד הוא לכולנו?
את הגולה שם איתן בכיסו. נשכנו בדומים שהחלו צובעים עצמם לקראת בוא האביב כתמים אדמדמים של חלודה וטעמם הקהה בלשון ובשיניים, שעדיין לא הבשילו דיים והקדימו שיזופם מהחורף השחון ולא נתמלא מיצם ולא נתמתקו. מלמטה עלה טרטור קרון הקרב האדום העולה אל יעדו, קורא אותנו אל שורות הלוחמים לחרף נפשותינו במלחמת הקודש על הכדור העגול.
בשבת ההיא עלינו רק שנינו בלבד לתל ממחלה שחלה בה עזריאל. פרצנו בריצה בהולה אל מגרש הכדורגל, מקצרים בואדי במקום שערוצו המתרחב נשפך לנחל השיקמים ועומדים בו מים וקני סוף שחתולי ביצה מציצים מתוכם. עופות מקור ארוכי רגלים פרחו ממנו עתה בבהלה. בזמנים אחרים נהגנו להתגנב בסבלנות בין שיחי הביצה העונתית ולצפות בשקט בדממת הקיום המופלאה של הטבע. עכשיו ליקטנו במרוצתנו מוטות של ענפי סנדה ערומים מקליפתם, שנותרו ממחנות החלוצים שהיינו מעמידים בינות לעצי האקליפטוס הגבוהים ורחבי הצמרת בפעולות המחנאות שערכו לנו מדריכינו, שישמשו אותנו נבוטים של קרבות קפאפ במלחמה, שאנו עולים עתה על בנבוסקילה וחבורתו האדומה ממסילות-עולים.
שוסטר הג'ינג'י ניצב בשער בגרביים לבנות גבוהות וברכיות כרוכות לו על ברכיו ומרפקיות על מרפקיו, חובקות בשרוולי האפודה השחורה שצווארון גולף מקופל לה תחת סנטרו הגברי. בנבוסקילה שעט לעברו מריץ את הכדור התפור עור חום, משיל מעליו בניעורים חתוליים את הלהקה הכסחנית הבועטת ברגליו.היללות הנוראות ושריקות המחאה, נדמה היה כאילו רק מוסיפות ומפיחות עוד שמן ואון בחלציו האדירים שהניעו לו לפחח ירכיו המהודקות במכנסי שורטס לבנים בדהירתו הטרופה. עיניו רשפו אש מוזרה ונוראה אל אשכול הבנות שהיה תלוי לו לשוסטר בגדר שמאחורי שערו,מבטן מלווה כל זיז וניע של תנועת גבו האתלטי באנקות ערגה והערצה, ועכשיו, שלא כדרך הטבע, בניגוד מוחלט לצדק הקוסמי או כל מערכת אחרת של טיעונים מובנים או של התרחשויות מקריות שיכולה הדעת להעלות, מרים לו בנבוסקילה מהקהל זעקת שבר איומה מהפאלש האדיר שהוא שם לו לשוסטר בין הקורות, והכדור נכנס לה לענת הישר אל חזה הזקור לה בגאווה אל על, שהיא שמה אותו בחזיית ברזלים חדשה מרופדת גושי צמר גפן קשים על חולצת השבת הלבנה הרקומה שלה, שלשערים אין רשת שתאסוף את הגולים ששמים בהם והכדורים חולפים עוברים דרכם כמו טילים שלוחים, ומה שאנו צועקים באוהדים הספורים של מסילות-עולים לפני המשחק שיכינו את שק הגולים שיחטפו לסחוב איתם בדרכם חזרה הביתה, ותרועות עליזות של קללות מרוקאיות טופחות לנו על פנינו החוורים מתדהמת התבוסה המשפילה שהנחילונו הזרים.
הרגע הזה הוא אחד מאותם רגעים שיחרתו לעד בזכרון הקולקטיבי של קיבוץ בוני-הנגב שעוד מעט קט יסוף מן העולם, ששלם תפקידו ורק זכרונו יוותר לו. זה הרגע שבו בחר לו ברל הסנדלר להניף בבנבוסקילה את מקלו ולהטיח בו מהגדר שהיה שעון עליה לא הרחק מערמת הבנות הנטרפת ומענתי, חברתו הנכלמת של שוסטר המושפל, שהכדור עדיין אחוז לה בין שדיה, מוצמת לחזה בכח זרועותיה הנעולות באלם התדהמה, והסנדלר מניף מקלו לעבר הגורילה המתרחקת אל מרכז המגרש להתחבק בשמחת השער בחבריו, והוא מטיח בו את המשפט בן האלמוות "מספר שלוש קוס אמק…"
מלותיו של ברל יצאו מפיו מעולם מגורגרות בגלגול גרמני כבד ובקול נמוך ונפחד, תלויות לו על שפתיו הבשרניות, ממאנות להפרד ולצאת לאוויר העולם שלא תעשנה אותו טפש, שהיו תמיד מלים של תלונות או של חרפות. גם כשנשא עיניו מעלה, נותר ראשו העגול מושפל תמיד אל נעליו המבריקות מהסיבלות שסבל באירופה. על גלגלתו הקרחת חבש לעולם קסקט פועלי אפור שהותיקים האחרים טרחו כבר מזמן להמירו בכובע של טמבלים. סוליותיו חרקו לו בצעדיו המדודים שהיה פוסע הלוך ושוב במסדרונות הבית הכולל בלילות ההשכבה, משגיח בתורו שנעצום עינינו ונרדם סוף סוף, שיוכל לחזור לחדרם הקטן שלו ושל מרגוט שלו, שהיא מכינה לו כוס תה מיוחד עם פיסות שטוחות קשות של בננה מיובשת וצימוקים שהיתה מבריחה עבורו ממטבח הילדים שניהלה, ושאותה אהבנו כל כך על החיוך הרחמני בעיניה, שהיתה מגניבה לנו דרך חלון הצריף הקטן שבישלה בו ארוחותיהם של בתי הילדים, שזיפים שחורים מיובשים של צנע וקוביות אננס מקופסאות שימורים אמריקאיות להשלים לנו צ'ופרים מתוקים על הלבניה ושמן הקיק שאולצנו בהם שנגדל בריאים וחזקים, שזה מה שהיה. את איתן הקטן השחרחר אהבה אהבה מיוחדת והיתה מחבקת אותו ופורעת לו בשערו וקוראת לו שוורצה קטן שלי וטומנת בכיסיו מכל טוב. אחר כך היינו יושבים שנינו מאחורי בית הילדים שאשנבים קטנים קבועים תחת חלונותיהם שתבוא בהם רוח לצננם שלא היו מזגנים וגם לא מאוררים ופערו בבתים פתחים קטנים לרוח אחר הצהרים הקרירה שתבוא בהם ותפיג חומם, ושם היינו יושבים ולועסים בדברים הטובים. שבגר איתן, בנה ביתו על גבעה חולית מול הים ותחת חלונותיו קבע אשנבי רוח קטנים, ואת מטותיהם של ילדיו העמיד לידם שבמנוחתם שהוא עושה להם ומשכיבם בצהרים כמו שהשכיבו אותנו, יוכלו להפשיל קצהו של הסדין המרשרש שהם מכורבלים בו בתחתוני הקיץ הלבנים שלהם ולהציץ בעד צוהר שקורע להם האשנב בריבוע של אור שרואים בו את הים ואת הציפורים וקולות החופש הנפלאים הרוחשים בחוץ.
בנבוסקילא קפא במקומו. בסלואו-מושן איטי מאוד, כמו שמראים בסינמה שהשלפן עג את עוגת השליפה שהשופט סיים למנות ספירתו בדו קרב שהם עושים ומי ששולף ראשון מנצח, ובנבוסקילא, חולצת הטריקו הכתומה הדהוייה ששרווליה חסרים מתמעטת לו מטבורו השעיר ונמשכת לו עוד, מטפסת מעלה אל חזהו הנפוח, פניו לוהטות מעלבון, והסרט האיטי הופך באחת למרדף תזזיתי של ראינוע אילם שאבא אבונקל הענק עם שפם שחור רודף לו לצ'רלי צ'פלין למוחצו באגרופיו הכבדים והחצוף הקטן רוקד בפילם המהיר שמסובב המסריט במנואלה של יד, חומק לו בין רגליו ובועט בו באחוריו בטפיחות מהירות ואחר משפילו במקל ההליכה שתלוי בזרועו שעה שהוא פוסע את צעדיו הברווזיים, מוליך את אהובתו עדנה פרוביאנס להאפי-אנד עם שקיעה ורודה, ועכשיו תופש צ'רלי בעקולו של מטה ההליכה שלו בערפו של אבונקל וחובט לו בנעלו בישבנו, רק שבנבוסקילא, עד שהוא מגיע לגדר בדהירה מטורפת לעשות בברל שפטים ולקרוע לו את הצורה, וברל נושא את רגליו ומאטיות שהוא פוסע תמיד בצעדים מתונים מאוד ידיו שלובות לו מאחור, ועכשיו הוא מזנק לפתע, דמותו הגוצית כמו תלוייה באויר לרגע כדרך שעושה כלב פלוטו בסרטים של מיקי מאוז שבריצתו המטורפת הוא חולף על פני הסלע התלול והוא ממשיך לשעוט בחלל הנפער לו עד שהוא לא מסתכל למטה, שאז נבהלות פתאום עיניו מהבור הפעור תחתיו והוא צונח מטה בבלבול איברים, וברל, רגליו רצות לו באויר במהירות שעושה לו אימת המות מבנבוסקילא העט עליו, שטפל לו באימו האהובה וקילקל חדוות הגול העצומה, שזהו נצחון המדוכאים והמופלים מהעירות הקטנות על שמנמני הישוב הותיק, ותנועותיו הזריזות ומהירות להדהים של ברל שתלוי בריצתו באויר עד שהוא נופל מעיניו שהסתכלו למטה, ועל הקרקע עושות לו רגליו ריצה כמו שעושה הראינוע לצ'ארלי צ'אפלין שהוא נס על נפשו כמו חץ שלוח, ומהמעמד המגוחך הזה עוצר בנבוסקילא ופיסת הדגל הלבנה שכתוב בה בדיו כחולה מספר שלוש נרגעת לו על גב חולצתו, שבריצתו ניפרמו חוטיה שתפרה לו אישתו בחוט ומחט טרם המשחק, ונותרה מתנפנפת על בלימה, והגורילה השחורה שמה זרועותיה הענקיות על מתניה וגועה בשאגת צחוק אדירה חהחהחהחהחה וכל השחקנים והשופט וקהל האוהדים של מסילות-עולים ובוני-הנגב עומדים כאיש אחד מתמוגגים באומללות הפאטתית והמצחיקה שמביאה עליהם נקודתו הנעלמת של ברל באופק, שבמנוסתו אין הוא מביט לאחור ואיננו יודע שכבר נמחלה לו קללתו שקילל באומללותו, והוא נעלם בשער הדרומי של חצר המשק. איבת הלוחמים שוכחת, ומשחק הכדורגל הפך דהוי ומשמים ועד ששרק השופט שריקתו לסיום, פרשו כבר כל האוהדים לבתיהם ולא נותר איש במגרש.
מהחווה הלבנה שלו מביט אריק אל אהובתו המונחת בגבעה שאני עומד עליה, ושאח ג'אהן מביט אל אהובתו מומטאז' מאהל המונחת בטאג' מהארמון שבנה אותו אבן אדומה של אהבה, עד שבא עליו בנו אוראנגזב הנורא וכלאו בכלוב האהבה שלו מאש של קנאות מוסלמית שבערה בו וכל מה שהיה נינוח ונאור במוסלמיותו של שאח ג'אהן בטל בחמת קנאותו המשחיתה של בנו שהרג בכופרים, וניתץ מקדשיהם ההינדים וניפץ את פניהם של פסלי בודה הנפלאים כמו שעשו פושעי הטאליבן באפגניסטאן, שאין אללה מבלעדי אללה, עד שתש כוחו ותשה גם כוחה של ממלכת המוגולים ונפלה כדרכן של כל האימפריות שאין חמלה בלב שליטיהן שאינם חסים על אחרים, וסופם שאין חסים גם עליהם.