הבאתי כמה מעבודותי לתערוכה בחדר האוכל של אפעל. השעה היתה שעת "ארוחת העשר". כמה מעובדות המקום, לבושות חלוק עבודה בצבע תכלת, הסבו לשולחן לפסק הזמן המקודש שבין ארוחת בוקר לצהרים.
פרקתי את התמונות הגדולות שסערת צבעים מופשטת להבהיל מרוחה על בדיהן, כנראה ברוח תקופה מורכבת מאוד בחיי אז, והתחלתי בתלייתן על קירות חדר האוכל הריקים.
מעננת הסיגריות וניחוחי הקפה של העובדות עלו פתאום פרצי צחוק נבוכים, שיעולים וכחכוחי גרון ומיד גם נזרקה לחלל המישתנה השאלה …מזה הקשקושים האלו… מה.. זה לתמיד?… גם הילד הקטן שלי בבית יכול ..
וכן הלאה.
לאחר שלשה חדשים חזרתי על מנת להחזיר את העבודות הביתה.
השעה היתה אותה שעה והעובדות אותן עובדות.
התחלתי בהסרת התמונות מהקיר כששמעתי מאחורי גבי קול מהסס שואל ..סליחה אדון, למה הוא מוריד את הציורים היפים מהקיר? אולי אפשר להשאיר אותן עוד קצת, כל היום שאנחנו עובדות ומגישות ומנקות, הצבעים האלה עושים לנו כל כך טוב…
זה היה אחד מאותם רגעים מכוננים ומאושרים שבהם זכיתי לאישור וגמול על הדרך שאני הולך בה.
ינדר-yneder 