150X150
המעבר לסטודיו החדש מביא עימו מהומה גדולה. מהומת מעשה ונפש.
תמונות גדולות שעֻונות זו על זו בּשנים של חיבוק מאובק, נחלצות מנשיקתן הדביקה אל עגלת הטרקטור הממתין, עוד מעט יוצבו בביתן החדש.
טבע דומם, נוף נעני, כד בודד על בד צבוע, שולחן, כסא, נעדרת כאן רק דמות היצור האנושי שעבורו הותקנו כל אלה. הוא איננו העניין. הם קיימים גם בלעדיו. הציור קיים גם בלעדיו. הציור הוא רק ציור. נעדרות הנוכח, אותו נוכח החשוב כל כך בעיני הבארקודות (ראה יגאל תומרקין), כי כך אמרו להן, לבארקודות, שכל היצירה סובבת סביב לאותו נעדר ושנעדרותו רק מעצימה את נוכחותו (הנעדרת)..
הקונצפט איננו העניין. גם הטיעון הרציונאלי איננו נשמתה ומהותה של העבודה האמנותית. משהו אחר, חמקמק, בלתי ניתן לזיהוי, לא מובן אבל מורגש מאוד, רעידה נסתרת שקשורה לתחום הרגש בלבד, ריגוש לא ראציונלי, אנטי ראציונלי, מעין גל מתנחשל שמקורו לא ידוע מזרים כמו-קו מהגוף אל הבד. אלו אינן מטאפורות, לא דימויים ולא מייצגי דימויים. זהו בד שנברא מנגיעה כמו שנברא אדם בציורו של מיכלאנג'לו בקאפלה הסיסטינית. הנקודה הבלתי נראית, אך רבת העצמה, הנמצאת בין אצבע אלוהים לזו של אדם, אותו מגע בורא, הוא גם זה הבורא עבודת אמנות.
ינדר-yneder 
יו,
באחד המאמרים הכי חשובים שנכתבו אי פעם, שנגע בהבדלים המהותיים בין לשון השירה ללשון הפרוזה, כתב ביאליק:
בעלי הרמז, הדרש והסוד, רדופים כל ימיהם אחרי "הצד המיַחֵד" שבדברים, אחרי אותו המשהו הבודד, אחרי אותה הנקודה, שעושה את המראות – וצרופי הלשון המכוונים להן – כחטיבה אחת בעולם, אחרי הרגע בן החלוף שאינו נשנה עוד לעולמים, אחרי נשמתם היחידה וסגולתם העצמית של הדברים, כפי שנקלטו אלו ברגע ידוע בנפש רואיהם; ולפיכך מוכרחים הללו לברוח מן הקבוע והדומם בלשון, המתנגד למטרתם, אל החי והמתנועע שבה. אדרבה, הם עצמם מחויבים להכניס בה כל רגע – על פי מפתחות מסורות בידיהם – תנועה בלתי פוסקת, הרכבות וצרופים חדשים. המלים מפרפרות תחת ידיהם: כבות ונדלקות, שוקעות וזורחות כפתוחי החותם באבני החשן, מתרוקנות ומתמלאות, פושטות נשמה ולובשות נשמה
ואולי זה אותו משהו חמקמק שמייחד את האומנות באשר היא
יפה כתבת.
אני מפנה אותך לבלוג של אלמוג בהר, מקום מלא חכמה והפתעות, מצאתי שם משהו מאוד דומה לתפישת המציאות הרוחנית הזאת ברשומה שלמטה – להנאתך:
שמחת הדגים בנהר: ג'ואנג דזה ודן דאור