בדואים בנגב

נולדתי בפאתי הנגב. משום כך אולי אני קשור כל כך לנוף מדברי, לראשוניות, לפשטותו התמציתית של קו, לאופק רחב, לרקיע עמוק ולמרחבים חוליים צהובים ללא סוף.
בקעת באר שבע מנוקדת בתושבי המדבר, אלה שבחרו במקום מאהבתם אותו.
הם מפזרים עצמם במרחביו על פי תפישתם, תפישת מרחב וחופש, תפישת אלו החיים במקום שקשייו הם נשמת אפם, שהאבק החום והרוח המדברית הם האויר שירצו לשאוף אל קרבם, הם ולא ריחות מחניקים של בתי מידות צפופים, כבישים מהבילים עמוסי מכוניות ומשרדי פקידות ממוזגים.
אין בארצנו עוד אוכלוסיה כזאת שמיטיבה כל כך להגשים את חזון הנגב של דוד בן גוריון. אלא מה? הם אינם יהודים. ורע מכך – הם בדואים.
מעט מאוד יהודים בונים בנגב את ביתם, ואלה שהנגב הוא אכן משאת נפשם נתקלים גם הם בנפתולי הביורוקרטיה הממשלתית המכשילה ומתנכלת במקום שתעודד ותעזור.
בעיני, הישובים הבדואים בנגב הם פנינה אמיתית של חן ויופי מדברי ייחודי.
אל תשנו אותם. אל תהרסו אותם. טפלו בהם. שפרו אותם. בנו מערכות תשתית ומוסדות חינוך ובריאות במקומות הקטנים והנפלאים הללו ואל תעיירו ותשחיתו את יופייה של הקהילה הזו ואת יופייו של הנגב.