המאבק על שמירת מאגרי הגז הטבעי לטובת הדורות הבאים לוקה (לדעתי) בסוג של עיוורון ועוסק בעצם באופן לא מודע או עקיף בדבר האמיתי, חוסר השיוויון והפערים בחברה האנושית, ללא יכולת אמיתית להתמקד ולבדל בין שני הנושאים. אף אחד לא יודע מה יהיה בעוד ארבעים שנה ואם גז יהיה עדיין רלוונטי כמקור אנרגיה. באופן המהיר שבו "מתקדמת" החברה האנושית בחיפושיה הבלתי נלאים אחרי כל דבר שיביא רווחה מוחלטת שבה לא ייאלץ הגניוס האנושי להזיז אצבע וכל משאלותיו יתמלאו בכח המחשבה בלבד, מין מציאות הזויה שמתוארת בספרו של אריך קסטנר "השלושים וחמישה במאי", ברדיפה זו יגיע ודאי האדם לאיזה מקור אנרגיה אחר, חדש, לא ידוע, מקור שנחבא בין אינסוף המקורות הפזורים באינסוף היקום, מקור שיספק את צרכיו עד לגילויו של מקור חדש. זה לא יפתור את בעיית הפערים. מה כן? קודם כל יש לשתף את כלל העולם, את כלל החברה האנושית במשאב הטבע שברשותנו. הרי אנחנו מלינים תמיד על שימוש פוליטי באוצרות טבע (ראה נפט ערבי וכו'). מצד שני יש להבטיח שהתמורה המתקבלת ממכירת 40% למדינות העולם, אותה תמורה לא תיפול בידי הטייקונים אלא תשמש להגשמת יעדים כלכליים וחברתיים במדינתנו. לטייקונים צריך להחזיר את מלוא ההוצאות ורווח מסויים והגיוני עבור פועלם. את הטבע האנושי אי אפשר לשנות אולי אבל ניתן בהחלט לנתבו לדרכי חשיבה ופעולה שייטיבו עם כל האנשים ולא רק עם חלקם.
ינדר-yneder 