סיפורי דורות

הדברים האלה נכתבים תוך אהבה עמוקה לכפר הולדתי ולאנשיו. הסיפורים הם תערובת של מציאות ובדיה. החוויה היא אותה חווייה עבורי. זכרונותי ייתכן והם בדויים ומעולם לא קרו באמת. אבל בכל זאת, על פי תפישתי, חוויתי אותם באופן שבו הם מסופרים. השמות, חלקם אמיתי וחלקם לא שלא לפגוע כמובן, ובכל זאת נוגעים לדמויות מאוד מסויימות שהרכיבו את היצור המיוחד הזה ששמו קיבוץ דורות. הכפר שבו נולדתי וגדלתי.

דורות
דורות

‏18/10/2013
ירדתי הבוקר אל החוף לחילוץ איברים וכדי לומר לו, לבוקר, בוקר טוב, כמה אתה נפלא, איזה התחלה טובה אתה מביא לי כל בוקר, צלצול השם שלך הוא לבדו נעים כל כך לאוזן, רך, מתגלגל, נח על הגלים בעננת אד קל שתימוג עוד מעט בענווה ותגלה את החיבור הדק, הבלתי נראה כמעט של השמים עם הים. נשיקת בוקר. הנשיקה היפה מכולן.
באוויר ריח עשן שמביאה עימה הרוח המזרחית מהשריפות העונתיות האיומות שמכות בהרים הכחולים.
בלי סיבה, ללא שום קשר אסוציאטיבי כלשהו הבזיק פתאום זיכרון ילדות בראשי. היינו חבורה שובבה למדי, אם לא לומר פרועה, של ילדים. אבנר מאירי מניצנים ב' המנהיג, חבורת חייליו הנאמנים מקבוצת "שקד" , אמנון ואני, מפקדים זוטרים ד-ל-שמטה, שמואל וגדעון שותפים לעת מצוא למעשי קונדס איומים נוסח מקס ומוריץ. שעונים מעוררים מהסוג הכבד של פעם, חפיסות סיגריות דפנה ומטוסיאן, ממתקים וחפצים בעלי וחסרי ערך שונים היו פרי עמלנו מההתפרצויות המתוכננות מאוד לחדרי החברים וצריפי המגורים של הפועלים הזמניים שעבדו במשק.
מדובר בשנות החמישים המוקדמות של המאה העשרים במילניום הקודם. לא יאמן. ערב אחד, בהובילי את עגלת הכלים, נושא האוכל, כדי המיץ והחלב מארוחת הערב אל מטבח חדר האוכל , השעה בערך שבע בערב, ראיתי אותם.
אמנון ואבנר, ידי שניהם אחוזות בחוזקה בידיו של פועל שכיר מחוטט פנים, נגררים חפויי ראש ונזופים אל עבר הסוף הבלתי נמנע.
רפי כוכבי המורה היקה המדהים הקים ועדת חקירה של מורות ומטפלות. אנחנו נחקרנו קבל עם ועדה במשפט פומבי צודק ומשפיל. זכור לי שמעולם לא הסגרנו את שמות השותפים לסחיבות ולחטאים האחרים שביצענו. רפי ציין מאוחר יותר ש..גנבים גנבים, אבל איזו אחוות לוחמים וסולידריות, איש לא ילשין על חברו.. במשק החי, בעבודת אחר הצהריים שאליה באנו לאחר לימודי הבוקר, אמרה מיכל הימן מניצנים א' .. תינוקות של בית רבן.. המשפט הזה עלה במוחי כשרצתי על חוף הים בשל-הרבור וכל הסיפור צץ בראשי לפתע ללא סיבה באוסטרליה הרחוקה.
אבנר נעלם מחיי. אמנון, חקלאי מצליח מאוד, איש טבע, חברי הטוב עד היום. גדעון מנהל חברת מחשבים בתל אביב. שמואל , ירד לארה"ב, לבורנט, מגיע ארצה לעיתים, נפגשים וצוחקים. מיכל הימן בעלת הצמה מתגוררת עם משפחתה בכפר עזה סמוך לכפר הולדתנו דורות.
רפי מביט בנו מלמעלה וצוחק בודאי.

עמריאמנון , בד, 200X200
עמריאמנון , בד, 200X200

דן בן אשר

דוגית נוסעת מפרשיה שניים ומלחיה ישנים כולם.. נמנמתי לי אפוף אדי בירה ופיסות שפרוטים על פרוסת לחם מלא, על גבי סדין מיוזע של צהרי אוגוסט, ערב שבת, הרדיו פתוח על גאון ברדיו והמאורר על עצמה ארבע. יהורם דיבר על קנאתו בילדים הפלשתינאים שיודעים לציין ולצייר כל תג בגבולה הנכסף של מולדתם השדודה פלסתין הלא היא ישראל שלנו ולוואי וילדי ישראל היו ניחנים באחוז אחד מאותם מאה אחוזים של אהבה שרוחשים לארצם אותם חסרי מולדת.
חשבתי לעצמי כמה אוהב אני את האדמה הזאת ואת אנשיה, יהודים וערבים, ועד כמה מהתל בנו הגורל ובמקום שיקרב, מרחיקנו האחד מרעהו.
אחר כך, מתוך השרעפים הגוברים עלי שמעתי אותו מזכיר לפתע את השם דן וחוה, את קיבוץ גבעת השלשה והפילוג. לא הצלחתי לקלוט את כל הסיפור, רק את זה שדן בן אשר וחוה אשתו עברו לקיבוץ דורות ביתם החדש ושם יסד והקים דן חיי מוסיקה לתפארת.
נולדתי בדורות בשנת ארבעים וארבע. אני זוכר את היום שבו הגיעו אלינו מגבעת השלשה המתפלגת משפחות בן אשר והלצר על ילדיהן. אורן בן אשר ואריה הלצר צורפו אלינו כיתת שקד. ארז ואילן בן אשר הקטנים יותר ונעמי הלצר הבוגרת צורפו לכיתות משלהם.
גאון ציין שהשיר דוגית נוסעת נכתב ע"י נתן יונתן לזכרו של דן. נידמה לי שזה מה ששמעתי.
דן הביא עימו את הוריו סבא וסבתא מוזר. אני זוכר את יום הולדתו השמונים של הסבא שחגגו בני המשפחה על הדשא של שיכון הסבתות שם גרו הזקנים, מול צריף חדר האוכל הישן. הגיע גבי בנו מנישואיו הראשונים, עם חברתו השחרחורת הירושלמית היפה. את כל הדרך מכפר סולד הרחוקה בה גר, עשו רכובים על גבי אופנוע מיתולוגי כלשהו, הארלי דוידסון או בי אס איי. גבי דמה מאוד לדן הן במראהו החיצוני והן באפיו. אותן שפתיים עבות וקשות משהו, צחוק גורף, רועם ומתגלגל אל לב השמים ועיניים חודרות לעמקי הנשמה. בשבתות שבהם הגיע לביקור ישבו האב ובנו על הפסנתר בבית העציונים הישן וניגנו בלוזים בארבע ידיים כשהם רוקעים ברגליהם לקצב ושלא לקצב.
בארוע שהתרחש על הדשא התכנסו כולם לצילום משותף תוך שהם מזמזמים ברהמס בטהובן ומוצרט.
הסבתא, סבתא מוזר, עינתה אותנו בשיעורי פסנתר מפרכים ותובעניים ברוח הקפדנות הגרמנית שהביאו איתם היקים. גידי חצור האחד והיחיד, אלישבע חרמוני העדינה והשברירית ודוד נוירט, לימים נוי, ניגנו את מחול החרבות וצ'רני והיטיבו מאוד לפרוט קלסיקות של בך ומוצרט על הפסנתר. אני, אצבעותי היו מתבלבלות לי ולבי פוסק מפעום ובמקום שיצאו לי מנגינות יפות היו נשפכות לי מעיני דמעות של עלבון בושה וזעם.
סבתא מוזר היתה אומרת בעברית גרמנית משובשת מאוד אצבעות כמו הל. שפירושו הנח אצבעותיך על המקלדת כמו אוהל וכן הלאה.
בחדרם של חוה ודן היתה תלויה תמונת שמן מצויירת בסגנון אירופאי קלאסי, דיוקן של אחד מאבות המשפחה. קלסתר הפנים היה מאד מוזריבןאשרי. החיוך חכם וציני משהו, עיניים מוקפות באודם פילוסופי שנוצריות ויהודיות מעורבים בהן ללא הכר יחד עם מסורת עתיקת יומין של חילוניות ודתיות, כל מה שנשאר בעצם שם ורק פירורים מעטים ממנו הגיעו הנה.
דן ניהל את שיעורי המוסיקה ומקהלת הילדים שגם ילדי רשפים, חברת הנוער, שותפו בה. הוא היה מלווה עצמו באקורדיאון הוהנר אפור 120 בסים ולימד אותנו את שירי ישראל הראשונים שנכתבו אז, מתתיהו שלם, דוד זהבי, ידידיה אדמון, עמירן וכו. שרנו את שא עיניך אל הרים של מנדלסון בשלשה קולות. כשהגענו לקטע שבו עולה הסופרן למרומי .."לא ינום.." נשמע רק קולה של אסנת כספי מעל המקהלה כולה ממתין לשאר הקולות התלויים מתחת שיואילו לטפס ולגעת במה שרצה מנדלסון.
לדן ולחוה היתה שריקה משפחתית, תחילתה של אווה-מריה (אינני זוכר איזו). הם נהגו להשמיעה בשני קולות בשריקה ובזמזום.
אוסיף עוד שחווה היתה היפוכו הגמור של דן הסוער והשוצף. כולה שקט ושלווה, נינוחות ואורך רוח. חיוך נעים נסוך על פניה תמיד וכולה קשובה למה שתבקש, קולה עדין, רך ומסביר, עיניה טובות וסבלניות.
מאוחר יותר נהגנו ארז בנו ואני לנגן בחצוצרה דואטים ושירי ארץ ישראל בכל חג וארוע שנזדמן לנו.
לאחר תכנית הרדיו צלצלתי לארז שמתגורר בדורות והוא עדכן אותי: דן שירת בפלמח יחד עם נתן יונתן. השניים נעשו חברים טובים. דן השמיע ליונתן את לחן דוגית נוסעת ויונתן חיבר מלים למנגינה היפה. הסיפור נודע למשפחה לא מפי דן עצמו אלא מפי רעייתו הראשונה שסיפרה זאת לקבוצת מטיילים מדורות שהגיעה לקיבוץ שריד.
גאון הקדיש את השיר לדן, מחולמי ומגשימי הסיפור הציוני הראוי והנכון.
כל כך יפה ומרגש בעיני.

החמור של עזרא, בד, 200X200
החמור של עזרא, בד, 200X200

ג'סיקה
אני נוסע לשלום חברי. הוא הזמין אותי לחגיגת יום הולדתה של ג'סיקה אחותו. יהיו תפוחים אֱדמים הוא מבטיח וצוחק. הוא נוהג עדיין ללבוש את מעיל העור החום שבא עימו מברזיל. שפתיו משורבבות מהשפה הפורטוגזית שמסלסלת בהן כמו שעושות גם המלים הצרפתיות שבראסאן וז'אק ברל שמים בשנסונים של אהבה, והן מעגלות לשפתיים את צורתן, שמדברות דברים של אהבה גם כשאין מלה עומדת בהן ובפניו של שלום היא רושמת חיוך דק ומתוק. תלתליו שחורים ומבריקים כתלתלי פסל יוני. אני בוחר את מכנסי הכותנה הכחולות הרחבות שנועדו לעבודה, וגופייה שפסיה ירוקים ואדומים. תסרוקתי תסרוקת שביל נערית שמפילה כנף מרדנית נצחית למצחי. אני מצחצח שיני מול הראי שליד החלון וחוקר בתוכו את מפת הפנים העור חלק שיער הגבות מתחבר מעל אפי בקו לא אלים, עיני עיני חתול ירוקות. רגלו של שאול זזה בתוך הראי וחליפת הכוורנים שלו נשמטת לרצפה מהר הסדין שעושות ברכיו המתקפלות במיטה. שלוימה הנהג מאיץ בנוסעים המעטים שימהרו לעלות לקרון המרעיש. בישובים הדרומיים הוא דמות מוכרת וכריזמטית והוא נוהג בשבילי האספלט הצרים והמצולקים שבבעלותו בחרמנות של בעלבית קנאי שכולם מפנים לו דרך שפוחדים בקריאות עגלון שהוא צועק בהם דרך החלון הפתוח "יאללה אודרוב" ו"אטללה מן הון" ומתיקות אינטימית של ציפיה נעימה מציפה את גרוני. למרות החום והמחנק הקל, אין מרימים את זגוגיות החלון הכבדות מפני האבק שמעלים גלגלי האוטובוס בשביל העפר הסלול שהוא נוסע בו בין שדות גזר מוריקים שסקינרים ארוכי צוואר מטילים בהם זרזיפי מים במיזרקות של ערפל, ובקרני השמש השוקעת הן נצבעות מניפות מניפות של אדום וירוק וכחלחל עד שמגיעים לכביש הראשי בואך עיירת העולים מסלולים. למאור הנגב אני ממשיך דרכי בעמידה, שפיניתי מקומי, שכך לימדוני, לגברת בחצאית שחורה שהיא מושכת לה על ברכיה השמנות שגרובות לה גרבי צמר חומות. רגליה היא נותנת בנעלי בית וכתפיה עטופות סוודר דק בהיר. לראשה מטפחת משובצת כמו המטפחות שחובשות הפועלות השכירות ממסלולים, מטילדה וחסידה וארלט, ורק חנה היפה איננה חובשת מטפחת על שערה החלק בשעת עבודת איסוף הגזר. אני מושך בחבל המצילה התלוי בתקרת הקרון לסמן לשלוימה שיעצור. עיניו שהוא נועץ בי מבעד למראה האלכסונית שלו שרואים בה גם את ראשי היושבים במושב שמאחורי הנהג וכן גם את ברכי היושבים במושב שמאחוריו, גוערות בי בטירדה שאני מטריד אותו בנסיעתו שאין האוטובוס שלו אוהב שיעצרוהו, שהוא ממהר, ועצירתו הקשה שהוא עוצר לוחצת ודוחקת זה על זה את העומדים במעבר שבין מושבי העץ הקשים, ואינני מבקש במחילה מהגברת שיושבת על ריצפת המדרגות היורדות אל הפתח האחורי, שלא נמצא לה מושב פנוי לרגליה העייפות "אנא פני לי מקום שאוכל לרדת ולצאת", ואני מועד בגוש הצפוף והנידחף הזה ונופל עליה, והיא צווחת בבהלה וכאב וסלידה, ומבוייש אני מושך לדלת המיתקפלת שתיפתח לי פתח של הצלה. בחוץ קריר ונעים ושקט, צללית האוטובוס נעלמת לתןך האפלה בטרטור נמוג. שלום עומד לפני ומביט לתוך עיני וצוחק, שכך נדברנו, שיפגוש אותי ליד התחנה בשער המחנה. שושנה, אמו של שלום, מקבלת את פנינו על מרפסת ביתם בחיוך מבויש ושלום מחליף איתה כמה מלים בשפה הפורטוגזית, שהאוטובוס היה מלא בנוסעים ואיחר, ואחר כך היא אומרת "ברוך הבא ותיכנסי בבקשה לביתה שלנו" ושלום צוחק אלי בגין שיבושי השפה שלה ואומר שוב "תפוחים אדמים" וגם היא צוחקת. בסלון עומד השולחן מלא בכל מיני ממתקים. ג'סיקה יושבת על הספה. קוצים נעלמים דוקרים בגרוני וסומק חם בא אל פני. שלום אומר "ג'סי צ'או" והיא מתרוממת בתנועה איטית וישרה בלא שתזוז ממקומה, חולצתה הורודה וההדוקה וחצאית התכלת שהביאה מסאו פאולו כמעט נוגעות בידי המושטת אליה לשלום, ואין היא נוטלת אותה ואיננה אומרת לי נעים להכיר שמי ג'סיקה, אלא היא שמה אצבעותיה בפני, מלטפת את מצחי ואפי, משקיעה קצותיהן ברכות בשקעי עפעפי, מרפרפת על חורי נחירי הבוערים ושפתי הרועדות וכל העת מביטות עיניה הכחולות הנפלאות ישר, בלא שתזיז ראשה, והיא גבוהה ממני, שהיום חל יום הולדתה העשרים ואחת, ושלום בן שלוש עשרה וחצי ואני בן שלוש עשרה וקצת ואין ניצני הבגרות מחתימים עדיין סימניהם בלחיי, "ורמי", היא אומרת לי בגלגול פורטוגזי "עכשיו אני מכירה אותך ופניך נחמדים לי". כולנו יושבים ושושנה חותכת את עוגת השוקולד ושלום אומר"ג'סי תכבי את הנרות" ומגיש לה את העוגה והיא מכווצת את שפתיה האדומות מאוד ונושפת פוווו לכבות אותם וריח מנטה נעים נושב אלי מפיה, מעורב בעשן הנרות הכבים. שלום מוריד לי מהכוננית אלבום של תמונות, שהוא הולך עם שושנה לחדר האכילה לרשום את שמה בלוח המודעות ברשימת הנוסעים לתל אביב, שהגיזבר ומרכז הקניות לוקחים עימם בכל בוקר טרמפיסטים שכותבים את שמם ברשימה ושושנה צריכה לצאת מעט מהמחנק שעושים לה מרחבי הלס הגדולים, שהיא אוהבת רעש של כרך שהיה לה בסאו פאולו. ג'סי מדיחה את הכלים בכיור, ראשה זקוף ועיניה מביטות ישר. היא חובשת סינור צהוב ואומרת לי "רמי בבקשה אתה מוכן לנגב את הכלים, המגבת מונחת על הכיסא". אני נוטל את המגבת. היא שוטפת בזהירות צלחת אחר צלחת, כוס אחר כוס, ואת מה שסיימה כבר לשטוף היא מניחה על גבי השיש הקטן במטבחון, וידי, שאני שולח לאסוף צלחת לנגבה, נוגעת באקראי באצבעותיה והיא מחייכת אלי בלא שתזיז ראשה ואומרת "חבל שאבא שלנו כבר איננו והלב שלו הפסיק פתאום לפעום ואמא אומרת כל הזמן צריך לעלות לישראל. אבל בסאו פאולו גדול. לא כמו פה קטן, ועכשיו שגמרנו לשטוף את הכלים אתה יכול ללוות אותי לחדר שלי שאני צריכה שיחזיקו בידי עד שאני מגיעה שמה". ג'סי מסירה מעליה את הסינור הצהוב בתנועות אטיות ועדינות וזרועותיה נעות בחן של רקדנית בלט. זמר אופרה ורקדנית בלט הם שמות גנאי למי שאין ראשו נתון לסחיבת שקים כבדים של חיטה או העמסת ארגזי גזר על הפלטפורמה, או השלכת סלקים גדולים של בהמות לעגלת סולמות גבוהה. "מההה, אתה זמר אופרה?" צועק בי שרול "מהההה, כואב לך הגב? אז לך תרקוד לך בלט, שכאן צריך לעובדים ולא לבטלנים". הפועלות השכירות כפופות על הגזר לתלוש את עליו הירוקים, מציצות זו בעיני זו ומגחכות במבוכה. ג'סי עומדת ליד הדלת הפתוחה וקוראת אלי בצחוק "נו בוא כבר" והיא משלבת ידה בזרועי כמו שעושה לפעמים אמי בחושך, שלא יראו חס וחלילה, ומאצל אמי אני מושך ידי במבוכה שאינני מרגיש בנוח, ומגע ידה של ג'סי מבעיר חום לא מוכר בגופי ואני חושש ומתבייש שלא תחוש ברעד שאני רועד, וכל שמבקש ראשי להגביה עצמו, מגעת אזני רק לכתפה, ומזוית עיני, שאינני מעז להפנות אליה ראשי בלכתנו בצעדים אטיים על המדרכה בצללי השיחים שבפאתי הדשאים, מבהיק אלי צוארה הזקוף הלבן. בהגיענו אל פתח חדרה מסתובבת אלי ג'סי ואומרת "תודה רבה, פנימה אני יכולה להכנס ללא עזרה" והיא תופסת בראשי ומחבקת אותו בעדינות אל גופה החם, והיא שמה את שפתיה באזני וקצה לשונה מרטיב בה כלשונו של גור כלבים ענוג. "רמי נו בוא כבר" אני שומע את קולו של שלום קורא אלי מעבר לצריפים וג'סי נעלמת בפתח. שלום מגלגל אלי על המדרכה כדור שהוא בועט בו ואני קולט אותו בברכי, מקפיץ פעם ופעמיים והוא עף לגובה מחוץ לתחום האור של פנס הדשא ולרגע אין רואים אותו, עד שהוא חוזר ארצה ורעש החבטה, שהוא נוחת בגינת פרחיו המטופחת של זיניו, והיא עוד רטובה, שזה עתה השקה אותה, והוא יוצא עלינו בצעקות "תסתלקו יה פוצים לפני אני תוקע בכם מכות".שלום חורץ לו לשון מתוך החשכה המבורכה ושם אצבעות מקרקרות על אפו, ואני עושה קולות של תרנגולת עצבנית ונפיחות צרודות. ממטרה נעלמת מרטיבה בבגדינו. כדור הבוץ מדפיס בהם דוגמאות חומות. אנו חוזרים בדילוגים והתמסרויות לשושנה."אתם משאיר בגדים בחוץ ונכנסת לדוש" היא מצוה. אנו עומדים תחת הזרם החם עירומים גב אל גב. שלום מדגדג באצבעותיו באחורי שאצא ראשון מהחם והנעים ואני נוגח ישבני בישבנו והוא מחליק ברעש גדול על האסלה הרטובה. שושנה שואלת מאחורי הדלת "כל בסדר?" ושלום אומר "שושנה תביאי מגבות" והוא יוצא מהמקלחת. בהגיעו לפתח הוא נעמד ומסתובב אלי, מרים את שולי המגבת הכרוכה למתניו, לופת את אברו מנדנדו לכאן ולכאן ואחר הוא דוחקו בין רגליו שיראה כמו פלומת ערוותה של נערה, והוא מפשיל את המגבת מטה ויוצא בנדנוד עכוז ובטפיפות חן על קצות אצבעותיו ואני נחנק מצחוק. עד שאני גומר להתנגב מופיע שלום בחריץ הדלת, על ראשו המסורק מונחים בגדים נקיים שלו שהוא מגיש לי שאלבש. בפיו קשית שתיה שהוא ממוללה בשפתיו ובחריצי שיניו כסיגריה שמודבקת בלשונו של בקר האופה הג'ינג'י. הוא אומר אלי "שושנה מכינה לנו קפה". לא "אמא מכינה לנו קפה". שושנה אומרת "ילדים לא טוב מים בחוץ, חולה אחר כך" והיא מגישה מין קפה ברזילאי בכוסות זכוכית גבוהים שהחלב צובעו צבע מוקה, והוא פושר ומתוק מאוד, וריחו מפריח אודם בשרשי שערותי, שמזכיר לי את טעם לשונה של ג'סי באזני.
"התהללו הנערים בדבנה העיר במקהלות חומות העין הוי יפות למעטפות נחלקה הבד שכורים ממשובת חיילים על עד שכורים מדם ויין" מדקלמת אמי מעל גבי השרפרף הירוק ליד המטה. שערה לא עשוי וחלוק כחול תלוי לה על כתפיה כמו החלוק של האם ברפרודוקציה של פיקאסו שתלוייה על הקיר מעל מיטת הברזל והיא מסתובבת אלי בהכנסי מניפה את דפי הטכסט שערה האדום מתנופף בזעם עיניה שורפות בחלל באש טטארית וקולה מרעים אלי "בואינה וזכינה בשלל הבז הוי הוי חיי קוזאק והפקר – רמי לאן אתה רץ?" היא קוראת אחרי בלשונם הכבדה של יוצאי גרמניה"הריעו קוזאקים בחלקם הבז" מתגלגל קולה בגבי, שאני יוצא אל היושבים על הדשא. מבוכה עושה לי ג'סי שמלקקת באזני, ומבוכה עושה לי חנה בשדות הגזר שחורצת אלי לשונה בסתר בלי שיבחין איש, ביחוד לא שרול. בעבודה מפרידים בין הפועלות השכירות, שמיטיבים עימן בעשיית מצווה יהודית סוציאליסטית ומספקים להן תעסוקה להקל עליהן את קליטתן, ובינינו, שחובת עבודה עלינו לאחר שעות הלימודים. שרול במכנסיים קצרים, רגליו שעירות וכובע של טמבלים מכסה לו על משקפיו הגרמנים העבים, שררתו האיומה והנוראה שהוא מטיל בעבדיו הקטנים והגדולים באה לו מחינוכו במוסדות יקרים ברחבי אירופה מרוחו הבלתי מתפשרת, האובססיבית, לסדר קפדני ומשמעת מוחלטת. חדרו הקטן מצומצם ונזירי. לעת ערב הוא יושב כדרכו בספת הבאוהאוז הפינתית ובידו ספר של תולדות האמנות ששרד לו מלימודיו שהוא לומד באקדמית דרזדן. הוא מתגעגע לגרופיוס מאוד. בשדות הגזר הוא תובע ציות כפי שנוהגים בגרמניה ובחדרו מונח הספר על ברכיו ואין הוא יכול לעלעל בדפיו. עיניו מתבלבלות משקפיו מתכסים אד מהבערה שבוערות פניו "שהרי צייתנו" הוא צועק בקול נרגז שבורחת מחשבתו אל לשונו ואשתו מרים עונה בשקט "ולא עזר לנו שצייתנו" והשאלה הזאת לעולם אינה נשאלת ולעולם גם אין משיבים עליה. מסיבות של אידאולוגיה אין מורשות הפועלות השכירות בכניסה אל חדר האכילה. במורה הנאמן זאב אני זורק מטוסים עשויים דפיהם של ספרי מרקס ואנגלס ואומר לו "אלו שיעורי הבית שאני מכין בתולדות תורת הרעיונות". החברים והילדים אוכלים ארוחתם בחדרי האכילה שלהם והפועלות השכירות אוכלות ארוחתן בשולי השדה תחת עצי תאנה ותות ושקמה. שרול ממלא באמונה ואדיקות מה שמצווה אותו המשמעת של הקבוצה וזאב מראה לנו בשבחי התרבות והמוסר של אירופה כתובים שחור על גבי לבן בספרים. על הלוח הוא מסמן בגיר לבן למעלה את המלה – צפון ולמטה – דרום, וליד המלה צפון הוא כותב – אירופה, וליד המלה דרום – אפריקה, וליד אירופה הוא כותב – קידמה וליד אפריקה – נחשלות, והוא מצייר בית קיבול גדול ותחתיו קווים של אש בוערת ורושם עליו – כור היתוך, "ולכאן" הוא אומר "נכנסים כל האנשים שאנחנו מעלים, על מלבושיהם שהם מביאים עימם מארצות המדבר ומנהגיהם ותרבותם ושפתם וצבע עורם, והכל נבלל, שאין מרקס ואנגלס רוצים שיהיו שונים, ובארצנו החדשה תבניתם צריך שתהיה תבנית פועלית של השכלה, והוא חורת בגיר החורק על גבי לוח העץ הצבוע שחור מלה חדשה גדולה – "אלף תו יוד קוף הא" והאותיות מתיזות רוק משפתיו על יושבי הספסלים הסמוכים, מרטיבות בסנטרו הנוזל, שאינו מספיק לשים ביניהן רווח של נשימה שאין הציונות ממתינה לאיש והוא מפנה אלינו ראשו ומדקלם בקול גדול "א ת י ק ה, צאו וראו" וגופו נפנה אלינו גם הוא "בדברי ימיה המפוארים של אירופה" והוא מוסיף את המלים רפורמציה ותנועת ההשכלה ותנועות התעוררות לאומיות ומהפכה צרפתית ותעשייתית והטוארגים והברברים "ואת השבטים הפרימיטיבים" הוא אומר "מהרי האטלס, יש לעצבם ברוח הזאת" ואין הוא רואה שתרבות של מרקס ואנגלס מביאה אסון על התרבות כמו ששמה תרבות של אירופה אסון על היהודים, שהמועצות מפרקות ברית שעשו להם הקומוניסטים בכור של היתוך ששורף את כולם לגוש קשה שנעלמים בתוכו, והקומונות הפורחות שיושבות בשדות הגזר והחיטה הדרומיים, שוקעות באבק של אידאולוגיות, ותרבות מוגרבית חדשה של שירים נפלאים עולה מעיירות העולים. בהפסקות הקצרות שעושה להן השמש הקופחת בעבודתן יושבות הפועלות בצל חומת הארגזים ומעלות פרצי צחוק וצרפתית מרוקאית. על אזניו של שרול מביאה המוסיקה הזאת מבוכת מועקה נוראה והוא עומל בשצף בניכוש עשבים שוטים, שלא יעלה רוגזו לפיו, שמטילדה וחסידה מחוללות בנעלים בוציות בסיבובים סלוניים למחיאות כפיים שקוצבות להן הבנות באצבעות פתוחות, ושמות אצבע בשפתיהן ומצריחות בגרונן ולשונן בבבללללללללללללל של שמחות וחינות וחתונות בקול דק וגבוה לשדות הירוקים. חנה שולחת בי לשון ניסתרת שתלמדני צעדים וחיבוקים של טנגו ופסאדובלה כמו שעושות מטילדה וחסידה, ושלום דוחק אלי בקריצה, שהוא רואה לשונה של חנה אחוזה בין שיניה. הבנות החסודות מהכיתות הגבוהות מוחות על קלקול מידות. "חרפה מוסרית" אומרת שלומית שוורץ ואין היא אומרת "פריחות של מרוקו" ולא "מרוקו סכין", שצריכה הלשון שתישאר נקיה, שבקיבוץ אנחנו מחוייבים ב"התנהגות נאותה ולא בכירכורים של קופים" והיא מגרדת בגומיית מכנסי החאקי הקצרים שמהדקת לה על ירכה, לחייה בוערות בתשוקה, שמאמץ האיפוק מביא קצף לבן לזויות פיה ואין אני מעז להשיב עיני לעיני חנה. בערבי שבת שקופצים בריקודים של הורה במועדון גוערת בנו שלומית שוורץ שלא נפריע את הבוגרים בריקודיהם היחפים. קולה צרחני והיא תובעת בבני זוג בעלי בלורית שיתאימו צעדיהם לקפיצותיה הענקיות, שהיא מדלגת במין טנגו משונה על צידה, כולה קשיחות "כמו קרש עם קוצים" אומר לי שלום והוא משחיל עצמו פתאום בינה לבין משה השחור בפיזוז קליל של סמבה שהוא מביא עימו מרחובות סאו פאולו, שרגליו קלות והוא גמיש כחתול ושפתיו הפורטוגזיות מפמפמות טומפ…טומפ…ושלומית מתרתחת וצועקת בו חתיכת תינוק של בית רבן עוף מפה ומשה מנצל שבריר של בילבול ונעלם לו במעגל שהיא טורדת בו בתשוקה כפייתית חסודה ובנות הברברים טובות עליו מבנות ההונים שאין בהן אידאולוגיה ולא קוצים יחפים של חברה חדשה ולא איפוק של מסורת גרמנית. בחברת הנוער ששמים את בניהם של העולים בשכונת צריפים שלא יתערבו בנו, הוא שוכב על מיטת הברזל שלו, זוקף את אברו השחור כלפי מעלה ומפמפם בו בידו קדימה ואחורה והוא צועק אי בריג'יט ב אי אי מרלין מ אי שלומית ש והוא גוער בנו שנגלה ניצני אברינו הלא מפותחים ושלום אומר לו "שלומית שוורץ היתה מתה ללקק בהר הסוכר שלך שאתה מרים אותה למעלה כמו שההר מרים את ישו בריו דה ז'נירו והיא מניפה ידיה לצדדים כמו שעושה הפסל טומפ…טומפ…"הוא רוקד"…וצורחת…טומפ …מתענוג כמה נעים לי ונאנחת או..או..או.. כמה מתוק לי". משה השחור קופץ לחלון הצריף הפתוח במערומיו לעשות עליו צורה של צלב וישבנו החשוף בא בפרצופו של מרקוס הלולן, שהוא מופיע לפתע בחלון לגעור ואף להכות בנו, שאשתו מקימה אותו, שצעקותינו מגיעות לחדרם ומפריעות אותם בשלפשטונדה שהם נחים, ןמשלחת אותו בעברת זעם בצריפים המרעישים, ומשה נמלט בבהלה בחזרה לתוך החדר, ששערו של מרקוס לבן ופרוע ומשקפי הקריאה שלו תלויים עקומים ומאיימים על אזנו, ותחתוני העבודה האפורים שלו נתפסים בתריס, שהוא מנתר אחרי אחוריו הנמלטים של משה השחור לתוך החדר והוא נוחת על השולחן שמאחורי החלון, תלוי על בלימת תחתוניו הנקרעים, ומבושיו נגלים לו תחתיו תלויים בשק לבן נבהל של בתוליות. שלום נעצר על עמדו במנוסתנו הנבהלת וקולו מכה בקירות הנדהמים"תראו, לא חתכו לו את הפיפי" שאין הוא מעז לומר זין בנוכחותו של מבוגר, והצלוב על תחתוניו מנסה לשווא למושכן על גופו הלבן המיוסר שיסתירו חרפתו הנכלמת. על כך עונש עודד המדריך במשה השחור במלקות שהוא מפליק בישבנו בסרגל לימודים, והוא יוצא בוכה מהמועדון, סוגר בכאב את כפתורי מכנסי החאקי הקצרים שלו. לשלומית שוורץ קוראים מעתה סכרת ולמרקוס קוראים הקדוש, ומסמנים לה בשתי אצבעות סימן של צלב שפירושו "סכרת המופקרת יושבת על ההר/מלקקת סוכר/מפשילה שמלתה/על ברית מילתה". בדילול סלק הסוכר הנובט עומלים בתלישת הפסיגים הקטנים שלא יצטופפו, שאחרת אינם מתפתחים ונשארים קטנים ואין שרשם הלבן מתעבה דיו ואינו מתמלא סוכר, והבוחנים של משרד החקלאות פוסלים אותו שאין מיציו הסחוטים מיתמתקים דיים. ושאול מרים עיניו לבתי הדבורים שהוא שם לפרחי הבר הוורודים, שהוא יודע את סודותיהם ודרכיהם של ערוצי הנחלים היבשים והשקמים והבוסתנים הנטושים, והוא מוציא דבורותיו למרעה לפי הפרחים שמביאות עונות השנה והוא עושה לשלומית שוורץ צורה של צלב באצבעותיו, שהיא שפופה על שורתה הירוקה ומסתירה לו את דבורותיו, והיא חורקת אליו בזעם בשיניה. בהפסקה היא חובטת בראשו בזעם ואני קם ביניהם והיא שורטת בפני בצפרניה. הפועלות השכירות צוחקות במבוכה ושרול נוזף בנו "אולי תפסיקו עם זה או שתסתלקו לכם כולכם הביתה" ואת חנה הוא קורא שתביא מים לשטוף את הדם הנוזל באפי. ועיניה החומות קרובות אלי והיא אומרת "אל תזוז לי עכשיו". לאצבעותיה הארוכות ריח של אדמה רטובה. ובבגרותה חובשת עליה שלומית שוורץ מגבעת ירוקה משונה על שערה הקצוץ, המלבין טרם זמנו, שיניה המצהיבות מתוקנות ומולבנות בידו האמונה של מתקן שיניים קפדן זויות פיה קרועות מחיוכיה המאולצים שהיא מרעיפה על משה השחור ונערים אחרים בנעוריה, ועל קציני צבא שעירי חזה, חבורות מנהלים זוטרים ושותי כוסות תה למיניהם בבגרותה, שהיא מנהלת משרד קטן עתיר קומפיוטרים של משאבי אנוש והיא סוחרת בו כקצב בשוק של בשר ומטיפה לחברים הטפות של מוסר עבודה כמו שעשתה כשהיתה קטנה. רק שפעם היתה נוהגת לנעוץ צפרניה בעור הפנים, ועכשיו היא נועצת אותן בנשמותיהם וליבם של מטופליה, ואין איש מעז לקרוא אותה עוד סכרת בפניה ושלא בפניה ולא מצליבים לה אצבעות מפחד מחשביה. להוציא הילל אחרון בניו של שרול, שעזבו כולם לארצות הים והוא צועק בה"קאפו של פליטי קומונה", שאיננו יכול לכבוש עוד את זעמו בפרשת העוול שהיא מעוללת לאביו. שרול עשה עצמו איש של אדמה, והילל, עושים אותו ספריו של אביו איש של רוח, שהוא בולע את הדפים הפתוחים שמותיר אביו בספת הבאוהאוז ושואל אצל מרקוס שיבאר לו במלים הלועזיות. בשעות הפנאי שלו קורא הקדוש בטרגדיות יווניות ובמחזות של צ'כוב ויונסקו, והוא מעמיד הצגות של החוג הדרמטי על במת הקרשים ליד באר גימל, ומתחברים לו עכשיו חרפת נוצריותו שאינו נימול עם חרפת נעוריו, שהוא עומד בשורות הישרות והסדורות של הנערים הבלונדים המסורקים, עיניו הבהירות נשואות קדימה ולמעלה אל מועל הידיים המושטות ככידונים אל השמים הכחולים "ומי שמסתכל למעלה איננו רואה מה שלמטה" אומר שרול למרים אשתו, וכשהקדוש משפיל עיניו ארצה, כבר מאוחר מדי, והוא רואה שרגליו עומדות בתוך גופות שרופות של יהודים וידו המושטת נשמטת וזעקת זיג הייל קופאת לו בגרונו. עיניו מתמלאות דמעות והוא עוזב את סיגריד שיין ארוסתו בלא שיאמר לה דברי פרידה והוא מוותר על אהבה ונושא את רחל לאשה. על עוונותיו הוא מכפר באיסוף ביצים של תרנגולות בבתי הלולים הגדולים, מתייסר בצרחותיהן של העופות ובנקירותיהן הכואבות, ובריצותיו הארוכות שהוא רץ בשבילים הרחוקים הוא משנן בפרומתיאוס הכבול ובמולייר, שידחקו לו סיוטי היטלר יוגנד ממוחו ואין הוא חודל מריצתו עד שאופס כוחו והוא נופל מעולף ואובדים לו חושיו ובאה לו השלווה המיוחלת. אמי השחקנית שוקדת עם מרקוס על הצגה של ילדים שהם מעלים, שמסתיימת שנת הלימודים ומחברים את התפקידים השונים לשחקנים הקטנים. משה השחור יוצא מנהיג של כנופיית הבריונים והוא מקהיל אליו את ערמון ובוסקילה ואביסרור הקרח והם תוקפים את ילדי בית הספר. הילל הקטן קם נגדם באומץ, הוא לבדו, ושלומית שוורץ צועקת מתוך הקהל "תיזהר הילל" והיא צועקת "תיזהר נמצ'ק" ולא תיזהר הילל, שכך קורא אותו פרנץ מולנר בהצגה, שהיא חוששת לפתי הקטן והאמיץ שאיננו מכיר את נחת זרועו של משה, וילדי הרחוב קופצים עליו ואין הוא נסוג, ומחיאות כפיים אדירות וקריאות נלהבות של תמיכה ועידוד עולות מחבילות הקש שעשו אותן שורות שורות של מושבים לקהל, ונמצ'ק ניתלה בגבו של משה והם נאבקים. ומרקוס שם את ילדי שני המחנות עומדים צועקים על פיגומי התפאורה סביב, שצבעו אותם לבן וצהוב מתקלף של בתי שכונה ישנים, ורק מרכזה של הבמה הוא מאיר במנורה לבנה של רחוב. ומשה השחור ורוכבו נופלים לתוך החושך שמחוץ לאלומת האור ואין רואים אותם, ושומעים רק חבטה עמומה וצריחה נוקבת איייייייי… שקט גדול משתרר וכולם עוצרים נשימתם. קול יפחתה החרישי של שלומית שוורץ מפריע רק הוא בדממה הגדולה ומלותיה שהיא משהקת על פני הדממה הזאת "אמרתי לכם מזמן שצריך לזרוק את משה מהקבוצה שרק רע הוא יביא לנו", שאז פורץ נמצ'ק לבדו לתוך עיגול האור חבול כולו בכתמי צבע אדומים ופנסים כחולים שממהרים המאפרים לשים בו, מתנודד על כלונסאותיו, וקול תשואה אדיר מרעיד את גזעי האקליפטוסים סביב וענן של עלים נושר מצמרותיהם מטה, ומקירות באר גימל הישנה שמציבים עליה את הפיגומים קופצים נערי הכנופיות מקבוצת הנוער וילדי בית הספר, נושאים על כפיים את הילל הגיבור. גל עצום וחם של גאווה ושמחה מציף את ליבה של שלומית שוורץ והיא קוראת לכל עבר "ידעתי" ו"רואים!! אמרתי לכם", והיא פורצת לבמה בתוך נחיל הילדים וההורים ומנשקת להילל בשפתיה המזיעות בפיו. מרקוס, מחבק בחשיכה את אירמה אשתו של זאב המורה והיא מפנה אליו את כל גופה ואין איש רואה בזרועותיו הרעבות, שהוא מהדק את ראשה לצווארו ושם שפתיה בשפתיו שיבשו, שויתר על אהבה ואין לו אלא את רחל אשתו – כפרה שהוא צריך לכפר על נעוריו הרעים. אלוהים עונש אותו גם בבנו עמוס שהוא פוגם ברגליו שלא יוכל להלך עליהן, ומרקוס בונה לילד אפני ידיים שילווה אותו בריצותיו הארוכות ובבגרותו, נעשה עמוס מנצח נודע של מוסיקה בבתי האופרה של ברלין ווינה. הילל נופל במלחמות ישראל ומרים אימו, שבילדותו מלבישה אותו שמלות ושמה סרט בשערו לבושתו של שרול, אין כוחה עומד לה עוד, שרצתה שתבוא לה ילדה ובאו לה רק בנים זכרים והם קמים ועוזבים את הקן ופורחים לארצות הים הרחוקות. היא מתקינה לעצמה בובה לבושה שמלה צהובה וסרט כחול בשערה, והיא נושאת אותה בזרועותיה לחדר האכילה ולמחסן הבגדים, מראה אותה לאורחים שבאים אליהם לחגים. היא עומדת בתחנה בשעת השקיעה מדי יום, מחכה לאוטובוס החדש האדום שיעצור במעצורי האוויר החדשים שלו ויקפל בדלתות ההידראוליקה המשוכללות שלו. היא מרימה את הבובה על ידיה ומציגה אותה לבאים ואומרת "תיראו כמה גדל הילל", ובמשרד הקומפיוטרים המדממים זו בובתה שצועקת בשלומית שוורץ ובכובעה הירוק "קאפו של פליטי קומונה", שהיא מבטלת לשרול עבודות הרכבה פשוטות שהוא עושה בזקנתו במפעל הפלסטיק של הקיבוץ, שאין הקומיפיוטרים הצעירים צריכים לזקנים ואין זקוקים לו עוד, ומוציאים את שולחן ההרכבה שלו לחצר הגרוטאות בדיוק ביום השנה לנפילת בנם הילל. אבא נעלם, שאין מלות של שבח באות לו בקלות לשפתיו, אלא רק לפליטונים המשעממים שהוא עצמו כותבם חרוזים ומקריאם בחגי המשק, ועל המבוכה הזאת אומרת לו אמי תמיד כמה נאה וכמה יפה ואין הוא גומל לה ואיננו אומר כמה יפה את מחלקת את התפקידים לילדים וכמה נאה ההצגה שאת מעלה עם מרקוס. שושנה מקימה עצמה סופסוף מחבילת הקש הדוקרת בשמלת הקרם שלה שהיא מביאה עמה מברזיל ושומרת אותה לאירועים מיוחדים, ואינה זורקת בכביסה הכללית אלא משרה בסבון עדין שלא יתקלקלו גמישותה וצבעה. עכשיו, שהתפזר הקהל, היא נושמת לרווחה את אוויר הערב הקריר ממחנק שאוחז בגרונה, שיושבת מאובנת כל הערב בלא שתזוז, שבושה בשמלת הערב שמבדילה אותה, שהיא יושבת בתוך בגדי חאקי וחולצות לבנות וסנדלי עור חומות. נעלי הלכה השחורות שלה מאובקות. ג'סי מחזיקה בידה שתלחש לה מה שרואים על הבמה, והיא מתרגמת באזני שושנה בלחישה מה שמדברים בהצגה, שהאחת אינה יכולה לראות, והשניה שומעת, אבל אינה מבינה. הן מזדקפות על רגליהן, שאמא קרבה אליהן מחזיקה בידיה בזר פרחיה הנוטף שמגישים לה על הבמה בסיום ההצגה ושושנה אומרת לאמא "כמה יפה הצגה" והציפרנים האדומות מסתירות לי את פניה של ג'סי, שהיא גוחנת לנשק לאמי על לחיה, וחולצתה השחורה ההדוקה נרטבת בטיפות המים שזולגות מהפרחים, וגם עיני אמא נירטבות, שהיא משננת טכסטים של מחזות ועושה חוגים של דרמות ומוחאים לה כפיים ואחר כך צועק שרול "ומה עם כל ימי העבודה האלה שאנחנו מבזבזים בהצגות טפשיות" והוא רוצה שבנו הילל ישב על מושב הטרקטור ויעמוס שקים כבדים של זרעים כמו שעושים אחיו, "שתורות של גרופיוס והצגות שמשחקים בהן במלים הביאו ליהודים רק צרות, ובאנו להתחזק כאן.. שנוכל להגן על עצמנו.. שלא ישרפו אותנו שוב.." הוא צועק אל מרים במדרכה שהם פוסעים אל חדרם. אנחנו מחכים לשלום שיחזור, שהלך להביא לג'סי ולשושנה תירס ומיץ שמחלקים לכולם בדשא הגדול, שאין הוא רוצה להטריד את שושנה, שלא יכשלו עקבי הלכה שלה בחול. מכבים את אורות הבמה ואני פורש להן בד שאני לוקח מהתפאורה ושם אותו על הקש הדוקר. ג'סי אוכלת בשיניה הלבנות בתירס הצהוב בחשיכה, מטאטאת באצבעותיה פירורים צהובים ולבנים שנושרים לה על שימלתה. היא מניחה ידה על בירכי ומלטפת בה בעדינות. קוראים ברמקול לחברים ממאור הנגב להודיעם שהמשאית יוצאת בעוד רבע שעה חזרה למשק. אני עוזר לשושנה ולג'סי לעלות במדרגות הברזל שמותקנות לו באחוריו של הקרון שהסירו את כיסוי הברזנט מסולמותיו. צללי העצים נעים בחשיכה על הסולמות החשופים ומלטפים בהם ברוח הדרומית הקלה. ג'סי נשענת עלי בידה שאני מחזיק בה שלא תמעד בעלייתה, לוחצת את שדיה אל כתפי וצוארי ולחיי וניחוח המנטה העדין נושב בפני משיניה הלבנות, ששפתיה סמוכות לשפתי. שלום קורא אלי מאפלת הארגז המלא באנשי מאור הנגב "צ'או רמי".
שאול מחכה לי בחדרנו בשכונת בית הספר על עסק של יונים שנידברנו בו, ששמים אותנו בבתיהם הישנים של הותיקים שבונים להם שיכונים חדשים של חדר וחצי עם שירותים ומקלחת במקום המקלחת הציבורית שאין בה כל פרטיות ופושטים בגדיהם לעיני כל, ומי שמלו אותו ומי שלא מלו אותו, נגלים שלא ברצונם האחד אל רעהו, וזאת ששדיה זקופים וזאת ששדיה נופלים לה, אינן יכולות להצניע סודותיהן הכמוסים מעיני הרבים, וגם אין הפחים ששמים להפריד בין מרחץ הבחורים והבחורות מפרידים, שפעורים בהם חורים, שנלקחו בגניבה ממחנה של הצבא הבריטי, והפחים הטובים – בנו מהם מתבנים שלא ירטב הקש בגשם, ומאלה הפגומים – התקינו מקלחות ציבוריות וקובות קטנות על חורי מחראות שפיסות נייר עיתון חתוך לשימוש תולות בהן על מסמר. בילדותי לוקחת אותי אמא לבית המרחץ הפרוץ הזה, מושיבה אותי על ספסל העץ עד שתסיים לרחוץ עצמה והיא מסירה את תחתוניה וחזייתה, מכניסה אצבעות רגלייה בכפכפי עץ שטוחים ומסבנת את גופה המנומש. ואת עיני הפעורות, אני תולה בבשרה הלבן של אירמה שבית סתריה מכוסה גבעת שיער אדומה ושדיה זקופים ופטמותיהן אדומות גם הן. רחל, גופה כחוש ורגליה הרזות מתקפלות לה אל תוך ברכיה והיא מכסה ערוותה הצנועה בידיה המסובנות. שאול כבר עומד בסולם השובך ובורר ביונים, שבלילה הן באות לישון את שנתן בתאי הפחים שמעמיד חיים המוסכניק ליד חדרו, ושאול שואל לו מתוכן יוני דואר תועות בלא שישאל לרשותו של חיים המוסכניק. הוא מוריד אלי מתוך האפלה גושי נוצות חמים – מפרפרים שהוא קושר להן כנפיהן בהצלבה שלא תברחנה, ואני טומן אותן בשק. חיים מגדל יונותיו עד שמשמינות והוא צולה אותן בחברת עובדי הפלחה ומתבל בהן תבלינים חריפים שמביאים לו שוטרי הממשל הצבאי מהכפרים הערבים, שהוא מתקן מנועי הלנדרוברים שלהם, ונוהג למרוח עורן בדבש על התבלינים, שתצטלב מתיקותו בצריבת הפפריקה. את יוני הדואר מציל ממנו שאול ומביאן בסתר לז'אן-קלוד אחיה של חנה, שבימים הוא עובד על מזרעת הגזר, מסמן גדודיות באדמה התחוחה ועושה אותן ישרות כסרגל, ועל פסי הגדודיות הארוכים והישרים הוא בא עם טרקטור פרמל שחיים המוסכניק מתקין לו גלגלים צרים של גומי, והוא שופך בתאי הפח גרגרי פרג קטנים של גזר ננטי מתוק ומתקין את הוסתים ומושך במזרעה. ידו על ההגה יציבה כברזל ואין היא זזה משורתה. ורק ראשו הוא מפנה מגלגלי הטרקטור לאחור, לראות שיורדים הזרעים בחריצים שעושים להם להבי המזרעה בגדודיות שלו, והטרקטור נוסע כאילו מאליו. אין שורה יוצאת ממסלולה עקומה כדרך פר משתין והנבטים עושים מרבדים של פסים ירוקים דקים וישרים כסרגל. בערבים ובלילות הוא שוקד ובונה בחצר בית הסוכנות שלהם בעירת הפיתוח מסלולים בית של רשת ליונים, והן אוהבות אותו מהטיפול שהוא מטפל בהן, פורשות זנבן ומנפחות גרונן ועושות לו היפוכים באויר, שהוא מטילן לשמים לעיניינו הנדהמות. את הדרך עד לעיירה מסלולים אנו עושים בהליכה זהירה, מסתתרים בגבעות הנמוכות שלא יראו אותנו הפלחים, שאחרת ישלחו בנו את חיים המוסכניק, שאנו גונבים את הבשר המתוק שהוא מתקין להם. פרוספר הזקן רואה אותנו שאנחנו מגיעים עם שק של יונים, והוא קם מהמרפסת הקטנה שבפתח ביתם, שהוא רובץ בה בשעות החמות שעץ של שקדים עושה לו צל מהשמש הקופחת, והוא עוצם עיניו בתוך גלימתו הלבנה ובאים לו חלומות של מרוקו שהוא גדול בתורה וביונים שהוא מגדל לשובך המלכותי, וכבודו שנותנים לו היהודים והגויים, כבוד באבא קדוש הוא, ומעלים אותו לארץ הקודש ושמים אותו בהרי ירושלים שיחפור בורות לעצים של קרן הקיימת לישראל, ואין הוא מתלונן, שזוכה לעבוד את אדמת הקודש. תמה עבודת היעור וגם כל יתר העבודות שיוזמים לעולים החדשים, ומיד קמים ומשלחים אותו לביתו שיהיה מובטל. ז'אן-קלוד בנו עושה מה שהוא מלמד אותו בגידול ואילוף. שאול מוציא לו את היונים הנבהלות מהשק והוא מתיר קישורי כנפיהן, מחליק באצבע צהובה על ראשיהן ומעסה בשריריהן עד שהן מותחות רגליהן ומפקירות עצמן לידיו שמרגישות שחזרו הביתה ונפטרות מאימת הקומזיץ שמתכוון חיים המוסכניק לערוך בהן. זקנו של פרוספר לבן ואנפילאותיו לבנות ומחודדות ועורן מעוך בדריכת עקביו. גלימתו לבנה אף היא והכהן המופלא מחזיק בצפרים כמו שהחזיקן ודאי גם שלמה החכם באדם שהכיר ארחן ורבען של כל החיות ושל כל האדם. חנה מביאה לנו מגש עם כוסות של תה נענע ועוגיות מרוקו של דבש וסומסום. שאול מתכבד ושם עוגיה בפיו והיא מביאה לו שיעול קטן, שנתקע פירור בגרונו ובמאמץ הבליעה והפליטה שהוא עושה מתבלבלים מעיו, ובמקום שתיכנס העוגה בגרונו, נופחים לו אחוריו צרורות דקים והפירורים ניתזים מפיו הפעור לרווחה מהמחנק שחונקת בו העוגיה ופניו מאדימים ועיניו דומעות. היונים פורחות מידיו של פרוספר, שנבהלות, שאולי מתרגשת עליהן צרה חדשה ושאול, מאדימות פניו עוד יותר. גל של צחוק מתוק מציף את חנה. גם אני צוחק ומעשה שטן, מתבלבלים גם מעי, שנפיחותיו של שאול אינן פוסקות וכל שהוא צוחק יותר גם הן גוברות, ואני משיב לו בצרורות משלי ואין אנחנו יכולים לעצור מעינו המתהפכים וצחוקנו המתגבר. ז'אן-קלוד ופרוספר וחנה צוחקים והיונים צוחקות ומפליצות ובאבא פרוספר אומר "שובבים כאלה" והנענע מתקנת לנו לבסוף מה שהתקלקל. חנה מלווה אותנו בשובנו עד למגרש הכדורגל בפאתי העיירה והיא אומרת לי "רמי, ככה עושים צעדים של טנגו" והיא מנענעת גופה בחן לצדדים ורגליה מעלות עננות קלות של אבק צהבהב, שהמגרש עשוי אדמת לס שיישרו אותה ושני שערים של עץ ששמו לשוערים, והיא תופשת ידי בידה ושמה את ידי השניה במותנה החלקה ומזמזמת לה-קומפרסיטה טומ..טומ..טומ..טומ.. והיא משתהה על רגל ימין ושמה ידה במתני שאול טומ..טומ..טומ..טומ.. וברגל שמאל היא מכרכרת לכיווני, ושאול רוקד איתה בצעדים של טנגו ואני רוקד איתה בצעדים של טנגו, והיא אומרת לנו "שלום ולהתראות. בפעם הבאה אני מלמדת אתכם סמבה", והיא מתרחקת בצעדי ריקוד לעבר בתי העיירה, חצאיתה האדומה מתנועעת פעם לימין ופעם לשמאל, ובכתפיה וידיה היא מנענעת בחן של סלונים צרפתיים וקולה מתוק ופניה עדינים, וכל שמתבגרים לי חיי בא לי צער על הארץ הזאת שעושה ליבנו קשה באידאולוגיות של אתיקה, ואין היא עושה שלום של אהבה בין אדם לחברו שירקדו בצעדים שקטים וילגמו תה של נענע ויאכלו עוגות של דבש וסומסום, ואין מערב עושה שלום עם מזרח ואין מזרח מוחל למערב.

מביאים קומבין חדש לגזר שתופש בעליו ומושך בהם בעדינות ומעלה אותו תלוי בסרט של גומי ופס של סכין קונב לו בבסיס העלים והאדום נושר למיכל והירוק נזרק חזרה לשדה. את הפועלות מעבירים לסככה שממיינים בה את הגזרים. הן שמות גזר גדול בשק אחד וגזר קטן בשק אחר. חנה נשלחת לפנימיה של בנות שלומדים בה צרפתית. תחת זאב שמים לנו מורה חדש, שעזב לעיר, שחרב עליו עולמו שהוא ניכנס לחדרו משיעור שהתבטל ומוצא את אירמה ומרקוס שוכבים עירומים במיטתם עסוקים במעשים של אהבה והוא נוטל את תיק העור שלו ומזוודה קטנה שעימה הוא בא לקבוצה מורה צעיר שרוחו רעננה, והוא שם בה מעט חפציו ואת ספריו ואלבום של בית הוריו מגרמניה, והוא יוצא ברגל לכביש הראשי. מרקוס לוקח את רחל ובנם עמוס ומפליג באניה להמבורג ונעשה עורכו של מגאזין שהוא קורא שלום, ואינטלקטואלים גרמנים מבקשים בו מחילה. עמוס הנכה לומד באולפנא של מוסיקה פרטיטורות של בך ומוצרט ומנדלסון, ורחל, מתפתח פתאום גופה הצנום ופורחים שדיה ופטמותיה תופחות לה. היא נעשית מנהלת של בית אפנה, חליפותיה תפורות בטעם, את בעלה מרקוס היא מלבישה אפודה אדומה על גבי מכנסיים מחוייטות בהירות ובשדרות המבורג הרחבות הם פוסעים שלובי זרוע בצעדים של נסיך ונסיכה. עודד המדריך מנהל קרבות של בוקס בזירה. הוא מלמד לקבוצת הנוער החדשה תורות של הגנה עצמית ושיעורים של אגרופים. משה השחור ואביסרור ובוסקילה התגייסו לצבא. אירמה, חלוק האחות הלבן שלה פרומים כפתוריו העליונים מחזה שמתנפח בכאב שאין מי שישכך לה יסורי אהבתה, שהלכו ממנה זאב ומרקוס, ועודד המדריך בא אליה על שולחן המרפאה הלבן והוא מרים לה את חלוקה ומושך בפראות בתחתוניה והיא שמה רגליה סביב גבו ואנחות מתפרקות לה מגרונה. פטר הרופא נכנס בדלת שהוא חושב שקוראים אותו לעזרה והוא רואה צעקות של אהבה שעושה אירמה ולא צעקות של כאב, ואין הוא מקפיד עימה על מישמעת שהיא פורעת מכאבים של אהבה, שהיא מסורה בעבודתה ומטפלת בילדים ובזקנים וחובשת להם פצעיהם באהבה, שאצבעותיה שהיא שורטת צפורניהן בגבו של עודד המדריך במעשה אהבתם רכות ונעימות שהן מחליקות על לחי רטובה של ילד, ומיד מתייבשות לו דמעותיו והוא שוכח מכאוביו ובמקום שיבכה הוא צוחק, והיא מדגדגת לו בבטנו ושמה סוכריה בפיו והוא נכנס כואב ויוצא צוחק. עודד לוקח חפציו ועובר לחדרה של אירמה והם מחברים שתי מיטות קטנות יחד ועושים אותן מיטה אחת גדולה בחדרם הקטן, למעשי אהבתם שהם עושים כל הימים וכל הלילות, ואירמה פושטת חלוק האחות הלבן שלה ולבניה, ועודד מהלך גם הוא עירום שאינם צריכים עוד לבגדים, שטורדים אותם בחיבוקים שהם עושים זה לזו כל הזמן. אגרופיו של עודד מתרככים לו מאהבה ששמה אירמה בליבו ובשריריו ואין הוא מלמד עוד בתורות של הגנה וקרבות זירה. הוא יושב עם שרול שישאיל לו ספריו, שמשאירם פתוחים על שולחנו שאין מוחו המיוסר פנוי לקרוא דפיהם, ושרול שם לו את ספריו בארגז של תפוזים שיקחם לביתו. המלים שעודד קורא בהן באות בליבו והוא מתחיל מלמד בכיתות של בית ספר טרגדיות של סופוקלס ומה שמתרגם שאול טשרניחובסקי להומרוס היווני והוא אומר לכולם "אין צדק שילמדו בני העולים לחוד" ובני הותיקים לחוד והוא עושה להם כיתות משותפות, ואין הוא עונש אותם עוד במלקות של סרגל על ישבנם שסרחו. אחר כך הוא נעשה מפקח של בתי לימוד והוא נוסע במכוניתו הקטנה בישובים הדרומיים לראות שהמורים מלמדים תורתם והילדים עושים שיעוריהם. ג'סי יושבת בחדרה במאור הנגב ומתקתקת במכונת כתיבה עבודות של הדפסה למשרדים ולמוסדות, ששמים לה את המלים בסרט של הקלטה שתדפיס אותן באצבעותיה העיוורות בדפים. הרוחות הדרומיות והשיקמים והואדיות שאני הולך בהם, שדות הגזר הירוקים ופניה היפים של חנה מביאים לי מילים של שירה שאני שם אותן בסתר במחברות ומקריא בהן בלילות לשאול ושלום חברי. ואני בא אל ג'סי שתדפיס לי אותן שסומך אני שלא תספר לאיש, שבוש אני שידעו שלבי רך בדברי שירה. היא יושבת זקופה מאוד ומדפיסה במלים שאני מקריא לה. פניה חיוורים ושערה השחור פזור לה על כתפיה. שושנה נכנסת ומדליקה שני נרות לבנים, ששבת המלכה באה. שושנה יוצאת, וג'סי, פוסקות אצבעותיה מתקתוק המכונה והיא מתרוממת ובאה אלי, מתיישבת על ברכי ומלטפת בפני ובשפתי ושמה שפתיה בשפתי וריח נעים של מנטה בא לי משיניה והיא שמה לשונה בלחיי ובאזני ואצבעותיה בשערי המסורק בשביל, ואני מלטף בצוארה וכתפיה ובמותניה והיא שמה לחיה בלחיי ועיניה הכחולות שאינן רואות כלום מביטות אלי ודמעות זולגות מהן ודמעות באות גם לעיני, ואנחנו יושבים חבוקים עד שכבים הנרות, ומזמורים של שבת שמקבלים החברים בחדר האכילה באים בחלון הפתוח יונים יונים של שנה טובה, והן נושאות אגרות של ברכה במקוריהן וכנפיהן מרפרפות והן עושות אצבעות של חמסות באויר, שבאבא פרוספר משלחן מהשובך בלילות של שבת שיביאו מנוחה ושלום של חג ליהודים. תנומת שלוה נעימה באה עלינו, שפורשת המלכה כנפיה על ג'סי ועלי בכסא שאנו מוטלים בו זה בתוך זו. לשונה של ג'סי נוגעת בלשוני עד שמתחלפת הרוח בחלון מצינה שמצנן עצמו המדבר במרבדי טל רטובים שהוא שם על מירבצי הסלעים הלבנים והשיחים הנמוכים וג'סי שמה אותי במיטה, מפשיטה בגדי ופושטת שמלת השבת שלה, והיא פורשת עלינו סדין לבן, גופה חם וזרועותיה היא שמה על חזי ורגליה כבדות ונעימות. עוד מעט יעלה השחר.

IMG_4574

תמונות ישנות
אני יושב מול צג המחשב הלבן לכתוב כמה מילים על עובדיה שול. הרדיו פיליפס המשומש מבקליט חומה שחורה פוקח עין ירוקה קטנה בחדר המואפל ומטרטר בקולו המונוטוני חדשות מהחזית והוראות מוצפנות ליחידות השטח. הבחורים יושבים בגופיות ערב לבנות בדריכות קשובה, מסתירים סיגריה חפונה באגרוף, מנידים מדי פעם ראשם לאות הן או לאו, מנערים באצבעותיהם את האפר הנושר על מכנסי החאקי המגוהצים ועל הרצפה החשוכה. הניה, אשתו המוזרה של עובדיה, קוראת בקולה הרם מדי "עויבי יש לי צירים". צלליתו של עוייבי מתיישרת מתוך אפלת החבורה הדמומה, נעה בדרכה הכפופה לפתח המואר בשמי הלילה הבהירים שצילה של הניה מטיל בו כתם צל ארוך וסוריאליסטי. למה אני אומר סוריאליסטי. הרי ילד קטן אני ואינני אמור שתהיינה לי מלים כאלה באוצר ידיעותי, ובאמת, עולות בדעתי צלליותיו הארוכות שמצייר ג'יורג'יו דה קיריקו בנופיו האורבניים המסתוריים רק עתה, שמעתיק אני זכרונותי הרחוקים למחשב. יש למהר ולקחת אותה לבית היולדות ברחובות מרחק שלוש שעות נסיעה מהנקודה. ומרחק של חמישים שנה מפריד בין כפתורי הרדיו פיליפס מבקליט ובין ידיעותי שאני יודע על הסוריאליסטים. נולד להם בנם הבכור דויד שיצאו פניו קמוטות כפני אביו ושריריו הקשים והרזים אף הם ירושה מעובדיה. מאמו הניה זכה בשערו השטיני הצפוף ובכתם הלבקני, שאצל הניה נמשך לה פס משורשי המצח עד מרכז הקודקוד, ולדויד הוא נדבק לרכתו מעל אזנו הימנית כהלקט פרום של כותנה לבנה. הניה מביאה עליה מגרמניה את אימה הגב' שפייר. הגב' שפייר דוברת צרפתית וספרדית ואיטלקית על בוריין, לבד מהגרמנית שהיא שפת אמה, והלטינית שהיא חוקרת בה כיתבי קודש נוצריים עתיקים עוד לפני שהעלתה אותה הניה מהתופת. בימי החמה היא פוסעת בשבילים המוצלים תחת עצי הפיקוס הצעירים אוחזת בשמשיה, תרה אחר איש שתוכל לחלוק עימו בדברי ספרות ובלשנות לועזית. היא פונה לבריות בנימוס בתנועת ראש קלה, ואפילו אם אתה רק ילד היא שואלת "מה שלום אדוני?". "האם יואיל כבודו להתכבד בכוס תה?" – היא מזמינה את ברוך הדוור שמחלק מדי ערב את עיתוני דבר שהגיעו זה עתה מתל אביב – וברוך הרווק, שריח רע נודף מפיו ואכילתו גסה וקולנית, ומוסיפים לצלחתו מנה נוספת שאין חברים אחרים זכאים בה, ולתקציבו מוסיפים שיסע את נסיעותיו השבועיות עם דובלה הויקר הגיבן שעובד בדיר החזירים, לזיין זונות מרוקאיות בבאר שבע, והוא לוגם את התה שמגישה לו גב' שפייר בכוס זכוכית עדינה בשלוק חפוז, וגורף לפיו את חתיכות השוקולד השויצרי ששולחים לה מגרמניה בחבילות עטופות נייר חום עם פסי כסף והוא מודה לה במין גרעפס משונה שהוא מעלה מגרונו, ששכח את הגרמנית שלו במרתפי המכות של אירופה ועברית הוא כבר לא ילמד. הניה ועובדיה מביאים לדויד אח שנושא עליו את חיוכו רב המשמעות והמפחיד מעט של עובדיה. סבתו הגב' שפייר טורחת בו ללמדו בלשונות הרבות שהיא בקיאה בהן. היא מקריאה לו בחטא ועונשו וביוליסס ובפרוסט, ומספרת לו זיכרונותיה שיש לה מבעלה מנפרד שאבד לה במלחמה הראשונה. גדי מתמלא חכמה רבה והוא משלים בזכרונו מה שאין סבתו זוכרת לספר לו פרטים עלומים מחייו של סבו שהיה גנרל בצבא פרוסייה, ושבעצם אין הוא כלל אישה של מרתה שפייר סבתו, אלא אהובה שהותיר לה את הניה ולא חזר. מרתה שפייר קוראת לגדי מיין ליבה כמו שקראה לגנרל מנפרד שהיה אוסף אותה בזרועות מדיו הכחולים ומנשקה בשפמו הפרוסי, וגדי עונה לה מרתשן ומוביל אותה בזרועה בצעדי ולס אוסטרי, כמו שנהג מיין ליבה לסובבה בנשפים הסוערים שהם עורכים בטרקליני הצבא הפרוסי טרם שבאה עליהם המלחמה, שלאחריה לא חזר אליה והותיר אותה מעוברת בהניה, ואין היא יודעת אם חי הוא עדיין או מת. עויבי קמצן במילים. עור פניו מותח לו ארשת רגוזה על חיוכו התמידי שרק הניה מכירה בה את צערה של הדאגה הגדולה שהוא דואג למנועי הטרקטורים שיהיו תקינים לעבודות השדה והיא מקרצפת חריצי פניו להחליקם בליפה מסובנת וטובלת לו את ידיו המבוקעות באמבטיה אדומה של קלי להרחיק את השמן השרוף והגריז מהסדקים, ומעסה לו ערפו הכואב משכיבה שהוא שוכב תחת הטרקטורים לתקן בקרביהם, ואיש בעולם לא יחסר לו כלום אם לא שמע כלל את שמו של עובדיה, שמעולם לא עשה עצמו חשוב בדברים שאינו מבין בהם ובתיקון מכונות אינו חוסך בשעות היום והלילה כמו שהוא חוסך במילים, והניה משלימה לו שתיקתו בדיבוריה הקולניים. בחשכת הלילה מפנים את הילדים בשיירה של משוריינים פתוחי גג. אני שוכב על ספסל הברזל עטוף שמיכת צמר צבאית מביט לשמים המכוכבים שצמרות שיקמים שחורות עוברות בהם ועושות את הכוכבים כאילו הם פירות שתלויים בענפיהם, שפעם הם כבים מיד נעלמת שקוטפת אותם, ופעם הם צצים ומאירים כמו כתמים של שומר מסך בצג המחשב. עוייבי קורא אליו את חמתו הגב' שפייר שתפרש לו במשמעותם הלשונית המדוייקת של כמה מונחים מקצועיים שכתובים לו בז'ורנאל המקצועי ששולחים לו מחו"ל, שהניה, למרות חכמתה הרבה, אין ידיעותיה מספיקות דיין למלים לועזיות מסובכות וגדי, פינו אותו עם שאר הילדים לתל אביב בגלל הפצצות המצרים ואין הוא יכול לפרש לאביו כמנהגו מה שאיננו מבין. היא שמה על חולצת המשי הקלה שלה רדיד עשוי רשת תחרה שחורה, שערה הלבן אסוף לה בתוך מגבעת נוקשה שחורה אף היא, שמחפה לה ברעלת צל שקופה על עיניה, והיא נעמדת בפתחו הפעור של המוסך השחור, מניפה את שמשייתה הירוקה וקוראת "הר עוייבי שול, משתוקקת אנכי לסייע בידו של אדוני, שמא יואיל להנחותיני" והיא נוקשת באצבעות מקופלות שנוקשים בהן על דלת הכניסה במכסה המנוע הלוהט של הדי-סיקס קטרפילר הצהוב. עובדייה משרבב עצמו בדחיפת ברכיים מתחת לשרשראות הברזל על גבי העגלה השטוחה שהוא שוכב עליה בתיקונים שהוא מתקן בבטנו של הטרקטור. ראשו המקוסקט עוצר בעקביה הנמוכים של מרתה, שהיא נועלת את סנדלי הבוקר הקלים השמורים עמה לשעות הנעימות, ועיניו הכחולות, שהוא מביט מהרצפה לשמים, פוגשות בעיניה הטובות. הוא מביט למעלה, והיא מביטה למטה בעיניו הניבטות אליה מנעליה, ומיד היא אומרת אליו בחיוך זעיר "הר הוא שובב קטן" וכך היא גם אומרת לגדי שנוהג לשעשעה במשחקי מחבואים שהם משחקים בחדרה, והוא מציץ אליה מתחת למטה, ואחר הוא קורא "פראו מרתה" מצד גבה, ועד שהיא מספיקה לסובב עצמה לעבר קולו, שלפני רגע ראתה את אצבעות רגליו היחפות מציצות מאחורי שמלתה התלוייה בקולב על הדלת, וכבר הוא תופף לה בעדינות באצבעו על כתפה מאחור כמו שתופף לה הגנרל הפרוסי במשחקי הסלון שעורכים המוזמנים לאחר הסעודה, וגדי אומר לה "שוב ניצחתי" והיא נוטלת זרועו בקידה קלה ונוהגת אותו בצעדי ולס אוסטרי מנומס אל קופסת ההפתעות המוצפנת לה בארון הבגדים בין שלמות הנפתלין העדינות המקופלות בקפידה, ומעניקה לו שני ריבועי שוקולד עטופים נייר כסף זהוב שהיא שומרת עבורו. ולמנפרד היא נופלת מעולפת חושים בזרועותיו, שהוא מניף אותה בסחרורים על המירצפות המבריקות של הטרקלינים עד שפורחת נשמתה. עובדייה מושיב אותה בשייח' אבו נופל שהוא הכסא הקלוע שהביא לו מתנה על גבי חמורו שייח' הכפר הערבי אבו נופל, ואין הוא מרשה לאיש לשבת בו, שישאר סדור ונקי לשייח בבואו לביקורי נימוסין של שכנות, טובה כמו שנהג לערוך לפני שפרצה המלחמה, שאז הוא לוקח עימו את נשותיו וילדיו וצאנו וכל מיקנהו ובורח לעזה למרות כל ההפצרות שפוצרים ומפצירים בו החברים שיישאר עימם, וביקתת החומר שלו קורסת תיקרתה מאימוני רימונים שזורקים בה החיילים על לא עוול בכפה, עד שהופכות לבני הבוץ שלה תלולית חומה מוקפת שיחי צבר, ועובדיה שומר לו את כסאו עד שיחזור. גב' שפייר יושבת בשייח אבו נופל (נופל במילרע) ומקריאה במילים הקשות שמסמן לה עובדיה שול. היא מדברת אל הדי- סיקס הצהוב שעובדיה שוכב תחתיו על גבו ניסתר מעיניה, בענייני תיקוניו, ואין היא יודעת אם הוא שומע את הדברים שהיא מקריאה לו, שאיננו משמיע קול של הן או לאו מקמצנותו במילים. הטרקטור הצהוב שהיא מדברת אליו מחייך אליה בחיוכו של גדי מתוך הריצפה המשומנת שמן מכונות שחור, ומחמת הנימוס היא לוגמת לגימה קטנה מכוס התה המוכתמת שנותן בידה עוייבי, שלא יעלב הטרקטור ויטעה בה שהיא עושה אותו הדיוט שאיננו מקפיד בקריאת ספרים, ועצמה היא עושה חשובה. קולה שקט וסמכותי והמילים יוצאות לה מפיה סדורות וברורות כגרגירי חומוס יבשים בכף יד פתוחה, ועוייבי אל אף שהוא מרוכז כולו בטיפול שמטפלות אצבעותיו השחורות בבטן הטרקטור, ולמרות שאיננו משמיע קול מקמצנותו במלים, זורם קולה השקט לתוך אזניו המורגלות בקולה של הניה, שהאם מדברת בשקט נעים, והבת, יוצאים לה דבריה בפרצי גושים קולניים, וטוב לו לשמוע את אשתו הקולנית ונעים לו גם לשמוע את קולה הרך של חמתו, והוא מזמין אותה בכל בוקר שתקריא לו מהז'ורנלים המקצועיים גם מלים שהוא כבר יודע, וגב' שפייר מצרפת לידיעותיה הרבות בשפות גם ידיעות של מנועי בנזין וסולר וגלגלי ארכובה וטלטלים וצילינדרים, וכשנגמרים הז'ורנלים, שאין הדואר מביא אותם מחו"ל בגלל המלחמה, היא מקריאה לו על פה תכניות שהיא ממציאה, ועוייבי משפר למנועים מה שהיא מקריאה לו מתוך שייח אבו נופל שהיא יושבת בו בשילוב כסיות הרשת הקיציות שלה על ברכיה המקופלות. כיס פאלוג'ה נופל וישובי החוף הדרומיים נכבשים בידי כוחות ההגנה ונפתחות הדרכים החסומות מכנופיות של פורעים חובשי כפייות וכוחות מצריים. בשער המחנה פותח האוטובוס דלתותיו המתקפלות לפרוק את הילדים החוזרים מהפינוי. דובלה הויקר הגיבן מחפש לו פנים מוכרות בחלונות הפתוחים שיוכל לחייך אליהם משמחה של קבלת פנים לשבים אל ביתם. הוא מחבק בכתפו את ברוך הדוור, שמלבד חזיריו אין לו מי שיחבקו. הוא מסב אפו מפני הריח הנודף מפיו של ברוך שהוא רע אף יותר מריח חזיריו, והוא ניתקל בחיוכו המפחיד הדק של גדי מביט אליו מדלת האוטובוס הפתוחה. גדי פורש אליו זרועותיו, ודובלה הויקר הגיבן, עיניו מאירות משמחת הפגישה, מדדה לקראתו בצליעה על מגפי החזירים שלו לחבקו, וגדי, הוא נופל לזרועותיה של הניה אמו, שכלל לא הבחין בדובלה שהוא בא אליו לחיבוק של אהבה, וגם דויד עובר ליד זרועותיו המושטות בלא שיראה אותן. עובדייה מחזיר לגדי חיוך על חיוכו ואת דויד הוא מחבק בחוזקה בכתפיו הרזות השריריות ופורע לו בפלומת הכותנה הלבנה הפרומה בשערו. גב' שפייר ניצבת בחליפתה הרישמית החגיגית אוחזת בשמשיה בצבע ורוד והיא מגישה את ידה לגדי שינשקה כמו שלימדה אותו לפני שנסע לפנוי ביפו. שלא יתבטל זמנה היא נותנת לו מעתה חינוכו במוסך הטרקטורים מהז'ורנלים המקצועיים שהם קוראים בהם יחד. היא מחברת לו על המלים היבשות שמורות בתכניות ושירטוטים של מנועים בשורות של פרוזה וחרוזי שירה. בשעות הערב שאין בהן עוד חובת האפלה, שנסתיימה המלחמה, יושבים הבחורים והבחורות על הדשאים הפרושים להם לפני חדריהם, לוגמים קפה בצוותא ואוכלים אבטיחי גרעינים מללי וענבים צהובים ארוכים באלאדי. קפטן הנס חברם של הנייה ועובדיה שול יושב בכסא נוח מתקפל מעץ בחליפת המלחים הכחולה ובכובע הקצינים שקשורים בו שני פסי זהב. בכל פעם הוא מביא עימו ממסעותיו ספרים של רפאל סבטיני ואלכסנדר דיומא לבנים, ולבנות הוא מביא אחיות ברונטה ודה אמיציס להזיל דמעותיהן. הוא מספר בפילאי מומבסה וג'יבוטי ונמלי הים ואין הוא מסתיר אהבתו להניה. עובדיה, אין אהבתו של הנס לאשתו מפריעה אותו וגם הילדים אוהבים גם את עובדיה וגם את קפטן הנס. מרתה שפייר מגיעה עם סלסלה קטנה מקש קלוע שהיא שמה בה עוגיות חמאה לתה של ארוחת ארבע, שאינה נוגעת באבטיחי מללי וענבי באלאדי, והיא קופאת במקומה בבהלה, שמשייתה הורודה נשמטת מידה שהיא רואה את מדיו של קפטן הנס וחושבת שמנפרד שלה יושב לפניה. "מיין ליבה" היא גונחת "אוח מין ליבה" בשפתיה הפעורות לה תחת כף ידה הנדהמת שהיא סוגרת בהן שלא יגידו מלים שאינן צריכות להגיד. גדי חושב שאליו היא פונה וקוראת לו "מיין ליבה, ביטה שמא יואיל אדוני לסייע בידי בשמשייתי ועוגיותי" ושיעמיד לכבודה שולחן זכוכית וכסא משענת כהרגלה מידי יום, שמוציאים לה שתשב בנוחיות לקפה-תה-טרינקן שלה כיאות לגברת. קפטן הנס מורגל בה שהיא טועה ורואה אותו תמיד גנרל מנפרד ולא קצין ימיה על סיפון של ספינות. הוא קם על רגליו לברכה ולנשק ידה בנימוס, ובידו השניה הוא מגיש לה זר פרחים קנויים והיא מתאוששת מטעותה, והצבע חוזר ללחייה המפודרות בקפידה. דויד שרוע על הדשא כדרך המבוגרים. הוא גוחן אל כוס התה לימון הצהוב שלו ללגום בו בלא שיאחז בכוס באצבעותיו להגישה אל שפתיו, כמו שהוא עושה בלילות המפחידים של הפינוי, שהילדים מכריחים אותו להתכופף לריצפה ולשתות מסיר הלילה הגדוש כל מה שהטילו בו מאימי המלחמה, שמנפחים להם שלפוחיותיהם וכבר מילאו אותו על גדותיו ואין להם מקום אחר להטיל בו מימיהם, שמפחדים לצאת אל אפלת בית השימוש שמא אורב להם איש ערבי עם סכין מאחורי הדלת. מי שמרטיב מיטתו כופפת אותו המטפלת בבוקר לשטוף סדיניו הרטובים ומציגה את מזרנו בחוץ לעיני כל ליבש את הכתם החדש על סימני הכתמים הישנים, ולדויד נשאר הטעם החמוץ בפיו לעולמים והוא שותה רק תה לימון עם חמש כפיות סוכר להפיג לו זכרונות הלילות האלה. ברוך מגיע עם עיתוניו ושאר מכתביו ודברי הדואר שלו. ריח פיו מושך לו לפניו שובל מחניק ליושבים על הדשא. גב' שפייר מזמינה את כבודו שיואיל להתכבד בכוס תה ועוגית חמאה וכולם נפוצים בחלחלה לכל עבר מאימת הצחנה הנוראה שהוא מביא עימו, והעיתונים, פג טעמם המתוק של החדשות הטובות והרעות שהם מביאים. כבודו ברוך עונה לגב' שפייר בגרעפס המשונה שלו, שזו דרכו, ועומדים לה רק חינוכי הנימוס הפרוסיים הנוקשים שלה שלא תתעלף בריח פיו הנורא. קפטן הנס נשאר יושב בכסא הנוח שלו מהטבק החריף, שמיקטרתו החומה מביאה עשן על ריח פיו של ברוך ומבטלת אותו מנחיריו. דויד ממשיך ללגום בשלווה מהתה לימון הצהוב שלו. הוא מורגל בצחנת האמוניה ואין הצחנה החדשה מזיזה אותו ממקומו. גם מקסי התן שעשה עצמו חיית מחמד ואימץ עצמו להניה, שלא היו עימה ילדיה בפינוי, מקשקש לברוך בזנבו הרך כמו שעושה כלב ששמח אל אדונו. מקסי ניצב על רגליו הארוכות והרזות שעה רבה לפני שברוך מופיע אצלם, זוקף את אזני הבר הגדולות שלו ומצמצם עיניו המלוכסנות כמו עיניים של חתולה צרפתיה וכמו עיניו הדקות של גדי, שהוא יודע להבחין בחושיו הרגישים באותות של רעידת אדמה מתקרבת וריחו האהוב של ברוך בא אל חטמו המחודד מהגרעפס שהוא מברך בו לשלום את דבלה הויקר הגיבן בצריפו שהוא גר בו ליד דיר החזירים, שפרש ונידה עצמו מגבנונו, וברוך, מכבדו בכל יום ועושה אותו ראשון בחלוקת עיתוניו, ומקסי זוקף עצמו על רגליו הדקות ומצמצם את עיניו בציפיה אל גבעת הדשא שברוך יופיע בה עוד מעט בנתיב האד המסתלסל של צחנת החזירים וריח פיו הרע, נושא את שק הדואר שלו על כתפו. בכל יום חמישי של השבוע השלישי בחודש מלווה דובלה הויקר הגיבן את ברוך הדוור במסע הדואר שלו בין חדרי החברים, נושא בידיו את חבילת הדואר הענקית שנייר חום עם פסי כסף עוטף אותה. הוא הולך לצידו של ברוך בצליעתו המשונה שפעם מגביהה ופעם מנמיכה את דבשתו והילדים צועקים בהם "הנה הגמלים של מרתה באים" שלברוך יש דבשת של שק דואר על כתפו ולהויקר דבשת אחת של גבנון על גבו, ודבשת שניה של חבילה שהוא אוחז על בטנו, והם רצים אחריהם בקריאות שמחה. גב' שפייר מסירה את הנייר החום עם פסי הכסף בזהירות שלא לקרוע בשוליהם העדינים של הבולים הגרמניים. את הז'ורנאלים המקצועיים היא שמה בידיו של עובדיה שול ולילדים היא שוברת ריבועים של שוקולד שוויצרי עטוף נייר כחול עם ציור של פרה עומדת בתוך דשא ירוק והרים סגולים מחודדים עם ענני שלג לבן וכד עץ חום של חלב. היא מקלפת בעדינות בנייר הכסף הדק והמרשרש שמראה את הצורות של ריבועי הקקאו החומים שמתחת שגם עליהם מוטבעת הפרה שרואים בעטיפה הכחולה עם ההרים המושלגים, וגם את העטיפות היא שמה בידי הילדים ואת הנייר החום עם פסי הכסף המבוייל בחותמים צבעוניים של דואר גרמני לוקח דובלה הויקר לאוסף הבולים שלו, שהוא מטבילם במיים ושם תבלול של עין מגדלת בגבתו ומסדר את הבולים בפינצטה דקה באלבומים שחורים של קטיפה עם עלי פרגמנט, לפי הצבעים שלהם ולא לפי הארצות והנושאים והשנים כמו שנוהגים יתר האספנים, ובלילות העצב הקשים שלו הוא יוצא אל חזיריו כמו שעושה משה דלת לפרותיו, מראה להם דפים שחורים מסודרים שורות שורות של ריבועים ומלבנים ומשושים ומשולשים באדום וירוק וצהוב וכחול וכל יתר הצבעים, והוא מצביע להם על הבולים הנדירים והבולים היקרים שארעה בהם שגיאת דפוס מעובד שהתרשלה עליו מלאכתו כמו שהתרשלו הוריו, שעשו אותו גיבן צולע, והבולים הפגומים יוצאים יקרים והאנשים הפגומים יוצאים פגומים. את פיסות נייר הכסף הדק אוספות בנות הכיתות הנמוכות להחליקם בצפרני אצבעותיהן ולהדביקן במחברות בית הספר שלהן שמדביקות בהן גם תמונות של פרסים נחמדים ולא חו"ח תמונות של חבורת הזבל ששמים ילדים מודרניים של צגי מחשב. מקסי התן אהוב על כלבות המקום משום עיניו הדקות היפות וחרטומו המחודד והלח וסבלנותו, שאיננו ממהר לשימו בישבניהן השעירים, שהן מפתות את הכלבים בעונתן שיבואו עליהן, ומזגו העדין שהוא מלטף פניהן בלשונו החמה והן צוחקות אליו בשיניהן ועושות לו פירכוסי גוף וזנב, והוא מקדים להן במשחקים קטנים של אהבה לפני שהוא עולה עליהן מצד בטנן כמו שעושים אנשים ולא מאחוריהן כדרך הכלבים, ואחר שסיים מעשי האהבה שלו שהוא עושה כדרך שעושות החיות, בסבלנות של ליטופים ובליקוקים של חיבה, שהחיות עושות אהבתן באהבה ולא בשינאה כמו שעושים האנשים, ומקסי מניח להן ראשו על צוארן הרך והשעיר ואיננו פוגע ובורח כדרך שעושים האנשים. מידי ערב שבת בשבתו הוא מלווה את גדי בדרכו אל הויקר להביא לו חלה אפוייה שמכינה הניה אימו, והיא שמה אותה בצלחת לבנה מחרסינה עדינה ומכסה עליה במפת תחרה וגדי לובש את חולצתו הלבנה ומכנסיו הכחולים המגוהצים. הויקר מקבל את פניו לבוש אף הוא בגדי שבת נקיים על גופו הרחוץ שהוא רוחץ בסבון רק בערבים של שבת וחג, ועל כך שולחת לו הניה עוגות שמרים טריות וחלות בחגים, שאחרת אינו רוחץ עצמו כלל. מקסי משתהה אצלו מאהבה שהוא אוהב את ריח חזיריו ומהתבוננות שהוא אוהב להתבונן באלבומים השחורים שלו, ולספור את בולי הארצות השונות. דובלה הויקר, אחר שכילה עוגותיו הוא משתרע על מיטתו, ידיו תחת ראשו והוא מביט אל תיקרת הצריף שלו העשוי תיבת ליפט של עץ ישן ששמו לה פח גלי לגג, והתן בא לו על חזהו כדרך שהוא עושה לכלבות, שתהיה לגיבן אהבה לא רק מחזירים, שאלוהים לא מפצה אותו כמו שפיצה את איוב שאין הויקר מברכו על ההר שהוא שם לו בגבו, ואיננו מודה לו גם על יתר צרותיו שהוא מנחיל אותו, והוא מוסיף לו רוגז גם בחזירים טמאים שהוא מגדל, ואלוהים הורג אותו מידי יום ביומו על כל רעותיו, שהוא אל נוקם ונוטר. תנים שמיללים מאהבה בלילות הירח המלא, רודפים אותם כרוחות רפאים, והאנשים הפגומים, מנדים אותם אבריהם הרעים לצריפים של חזיריות ומוסדות נפש רחוקים עם חומות סגורות של גדרות דוקרות ועושים אותם או חזירים, או משוגעים. ואת כל זה ראינו כבר בסרט קן הקוקיה. דויד, גופו כגוף אביו הרזה והשרירי ופניו כפניה המוזרים של אימו הניה. שיער לחייו גדל לו לבן שיבה כצבע הדבלול הפרום שברכתו מעל לאזנו הימנית. גם הניה, שיער פניה מתחיל צומח כדרך זקנו של דויד, רק מבדיל ביניהם הכתם הלבקני, שהפס במצחה של הניה מצהיב והולך על שיערה המלבין, ואילו דויד, דבלולו הופך צבעו כחול. עוייבי מלמד לאשתו האהובה מול הראי כיוונו של תער הגילוח שמניעים אותו בעדינות בפרק היד שלא יחתוך בפנים, ומדמיונה הרב לדויד מתבלבלים לו השמות והוא קורא אותה דויד ואת דויד הוא קורא הניה. דויד צומח לו זקנו שאינו אוהב לשים סכין בפניו והניה צומח זקנה שאין התער יכול לעקשנותם הקשה של זיפיה. כתם מופיע להם גם בזקניהם, רק שאצל הניה הוא מונח לה על סנטרה בפס דק ישר, ולדויד הוא מודבק בלחיו בדבלול פרום של הלקט כותנה כמו שיש לו ברכתו הימנית. חייו מתנהלים לו כחיי אביו בתוך מנועים משומנים. הוא מתחתן במדריכת ג'ודו אמריקאית רחבה ונלהבת כדרך האמריקאים, שאוהבת את שריריו הרזים, והם מולידים שתי בנות חמודות. בעבודתם בתוך המנועים, יושבות הבנות בשייח אבו נופל ומקריאות לעוייבי סבן ודויד אביהן בז'ורנאלים המקצועיים בכל השפות שמלמדת אותן הגב' שפייר, שאין איש יודע לאן נעלמה, שנטלה שמשייתה הורודה ויצאה לעזה לחפש את השייח', שמא יואיל כבודו לשוב לאדמתו, שתמה המלחמה כבר מזמן וימים של שלום מגיעים, והיא משתוקקת להודיעו בכסא שבמוסך שעומד מצפה שיבוא לשבת בו כמו שמצפה הכסא לאליהו הנביא בפסח שיבוא לשבת בו, ושייח' אבו נופל שותה קפה שחור וחריף של הל בספלון קטן של חרסינה והתשבי גומע יין אדום של קידוש מכוס של כסף רקוע, וכל מה שמבקשת גב' שפייר שיבוא עליהם שלום כדרך שרוצים כל האנשים התמימים והטובים תמיד, אבל אלוהים שם להם מיכשולים שיהרגו זה בזה במקום שיאהבו זה את זה. הניה מטפלת בזכרונו הנחלש של עוייבי באבני אנרגייה חלקות שמביא לה קפטן הנס ממסעותיו בארצות ההינדים, שעוייבי איננו מבדיל עוד בינה לבין דויד בנו והוא בא אליו לנשקו בפיו ודויד אומר לו "אבא התבלבלת, שאתה חושב אותי לאמא". תחת הקטרפילים הצהובים של שרשראות הביאו ג'ון- דירים ירוקים של גלגלים מתנפחים מודרניים, ומרכיבים להם על הגלגלי- גומי שרשראות של ברזל לשמח בהם את עובדיה שול, שהוא רגיל בשרשראות ואיננו רגיל בגלגלים מנופחים, ושעה שהם שרועים לתקן במנועים החדשים, שגם מנוע חדש הוא בסך הכל רק מנוע, קורא פתאום עובדיה לדויד הניה אהובתי, וגם אין הוא מבדיל עוד בין גדי לבין מקסי התן, שנעשו פניו מחודדים כפני מקסי וקצה חטמו השחיר ונתלכסנו עיניו ונתפרע עליו מזגו הנוח והתחיל יוצא בלילות עם התן ללהקות המיללות בשדות הירח הבהירים צועק לרקיע בשמותיהם של הגב' שפייר ושייח אבו נופל
" מ…ר…ת.. ..ה " הוא קורא אליה בגעגועים ניצב על ארבעותיו בלהקה המיללת, זוקף גרונו לירח "חבילותיה של גבירתי אין איש יכול להתיר קישוריהן ואבא מסדרן במוסך שאין לו מקום אחר להניחן וכבר מתקנים במנועי הטרקטורים בחוץ שאין להם מקום בפנים מהחבילות של כבודה" ולשייח הוא צועק "יה שייח סוליימן, רק הכסא לבדו עוד עומד במוסך החבילות ממתין לכבודו שיפקוד אותו ועוד מעט הוא נופל בידי זרים שאין חלומות יפים של שלום באים על ליבם". על כן מוסרת הניה בידי עוייבי את האבנים שילטפן והיא אוהבת אותו במחלתו אף יותר משאהבה אותו בבריאותו, והוא מדגדג לה בזקנה באצבעותיו והסרטן צובט בגרונו ועוצם לו את עיניו. קוברים אותו בבור הטיפולים החדש שחפרו ברצפת המוסך להקל עליו עבודתו ומשכיבים אותו על גבו, שיהייו לו מנועים של טרקטורים תמיד מעל עיניו העצומות כמו שהיו לו מעל עיניו הפתוחות כשהיה ער עדיין, ושמים לו טבלה של אבן שחקוק עליה עובדייה בן יחזקאל איש תם וישר לעמל יולד, ושמים לו ליד הטבלה את שייח' אבו נופל והחבילות החומות עם פסי הכסף שראשן נוגע כבר בגג האזבסט של המוסך, ועדיין לא חזרה גב' שפייר ממסעותיה. קפטן הנס יורד מאניותיו ותולה את מדיו הכחולים וכובעו המוזהב בפסי זהב בארון הבגדים של הניה, והם שוכבים בלילות במיטה הרחבה בחדרם, מלטפים זה בזקנה של זו, כמו שעשתה הניה לעוייבי. הנס בונה שביל אבנים נחמד לפני דלת המוסך ושותל בצידיו שיחי ורדים ושושנים, שהוא נעשה גנן אחר שירד מאניותיו. הוא גוזם את הורדים והשושנים לפי הצורך ושם להן שלט שכתוב בו מקום קדוש, וקבוצות מאורגנות באות באוטובוסים ממוזגים של תיירים לפקוד את הקבר כמו שבאים לכנסיית סנטה קרוצ'ה בפירנצה, חולצים נעליהם ועומדים בדומייה מול טבלת השיש ושייח אבו נופל וערמת חבילותיה של הגב' מרתה שפייר לרגעים של הזדככות הנשמה, והנס מוכר להם כרטיסים במשרד קטן של יזמויות שהוא מציב ליד המוסך. ובכל יום חמישי של השבוע השלישי בחודש, עולה הניה לקבר הקדוש, והקהל הרב בא מכל קצווי הארץ להשתטח על הקבר ולכרוע ברך לרגליה ולנשק בזקנה הארוך. את ברוך הדוור מוציא הנס מחלוקת עיתוניו, ששמו תאי דואר לחברים ואין צריכים עוד לשרותיו, וסוגרים גם לדובלה הויקר הגיבן חזיריתו, והנס מלבישם גלימות חומות של קדושים שלובשים באבות קדושות ונזירים פרנציסקאניים כמו שרואים בתמונות של ג'יוטו, והוא שם אותם שישמשו במקום הקדוש בהדלקות של נרות וסידור כלים של תפילה ופיזור קטורת נעימה למשתטחים. סופו של דובלה הויקר הגיבן הצולע הקטן שמזהים בו גלגולו של קדוש גיבן שמצייר הירונימוס בוש, והוא הופך קדוש בעצמו.גם אני אינני ילד קטן עוד. מחלון משרד הכרטיסים של הנס שבו אני יושב מול צג המחשב, שנעשיתי מזכירו, אני רואה את ברוך הדוור ניצב בגלימתו החומה מלטף למקסי התן באזני הבר הגדולות שלו, והם מרחפים באויר בתוך עננה סוריאליסטית שקופה. וברוך, מיום שהלך עוייבי לעולמו, נתבלע לו ריחו הרע והפך ניחוח שושנים נעים, שעולי הרגל באים לשמוע דרשותיו ולהריח בריח פיו הטוב, שנעשה לו נס והתחיל מדבר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.