כרמלה – סיפור

כרמלה

קווים סמויים מצייר הצייר באויר בטרם שהוא שם את הפחם השחור בבד הלבן והדומם. דוממת גם כרמלה. שהיא מונחת לפניו ללא תנועה. בחוץ רומסים הכלבים המצומרים במשובת נעורים בפרחי החרצית הצהובה שמקדימה השנה פריחתה. אפשר להסגיל את שפתיה ואפשר להשחיר ולצלק בפסים צהבהבים שפתיים כהות וערימת שיער רך שהאצבעות שוקעות בו, מעלות אודור קל של סבון רחצה שהוא סימנו של ניקיון וטוהר וגם זיכרון חטא קדמון בלתי ניסלח. ציפרים ליליות משמיעות קולן בצמרות המשחירות וטווסים צווחים בחצרות רחוקות. יפייה הרזה טעון צחנה כבדה של אפר שמזכיר אפר שהיא מעשנת כבדה. שפתייה מרוחות שכבה עבה של צבע. הוא מסמן אותן קו שחור על הבד בתוך כתם פנייה החוורים, מניח סביב הילה משחתית ירוקה נוגעת באוזן נתפרת לתבנית הגולגולת, מבעבעת כתמים כהים של בוץ ניקרש תחת קליפה קשה, ניבקעת, של כל הדברים שידעת כבר, שאומרים אליך לך תלמד מקצוע שיש עמו תכלית, וראה שאנשי ממון מכובדים יהייו חבריך, שתכלת הרקיע פעורים בה חורים נעלמים של אוזון לקרניים קוסמיות שתיכנסנה ותישרופנה בגופך. יש לכסותו בכתונת ואת כפות הרגליים יש לכבוש במנעלים שלא תיגענה באדמה החמה. לשבת יושבים במשרדים ממוזגים חבושי עניבות ומשקפיים חכמים וכבדי ראש, שוקלים מטבעות לצרור נחבא, סוחרים בעבדים זרים מארצות הים. קריסטובל הוא שמו המפורש של איש שנתנו לו אמו ואביו ואין זהותו עמו שהשאירה ברומניה או בקולומביה. אהובתו קוראת אותו נסטסה. היא עומדת בחלון הבית הקטן שעוד ייבנו להם באיים היוניים וישימו בו טייח לבן ויצבעו משקופי חלונותיו כחול ודלתו יעשוה צהובה שמעלות אבן עשויות אבן בזלת מחוברות בקווי מלט גסים בצבע החול באות אליה. שיר המעלות אשא עייני אל ההריהיהיהים מאין יבוא עזרי עזרי מעם השם עושה שממיים ואאההרץ לאאא ימוט רגליך שרה כרמלה שבנסורי וטבלה ודרבוקה מקשטים לה וגם ניי טורקי. גם מנדלסון ברטולדי עושה מנגינה לשיר הזה. היא יודעת אותה. היא אוהבת שירים של הודו וטורקייה ויוון. הצייר ואהרון הולכים לקונצרט של צ'לו. בחשכת בית המוסיקה יושב פטר וויספלווי, בין ברכיו מונח הצ'לו שהוא מחבקו באהבה רבה, מנענעו לכאן ולכאן כתינוק בעריסה ומהבימה הקדושה מתאבכת ועולה נהמת צלילים חמה אל

תיקרת האקוסטיקה הגבוהה, נכנסת בליבו ובגופו, שונה מנטרות מונוטוניות של תפילה בחושיו, מרככת וממוגגת קישורי עצביו. עד שפוגשת ההנאה בהנאה שאז פוקעת סבלנותו של אהרון והם שבים לביתם. כרמלה נוסעת בכל יום אלף בשבוע לחונכת שלה חילוק מר לה עם אמה רבת הקסם והיופי שאורחיה מתכבדים באינגליש ברקפסט טי ששמים בו חלב מכלי חרסינה עם עיטורים כחולים. תחילה תמצית אחר כך חלב ואחר כך מים רותחים. מקריבים להם עוגיות חמאה מקופסת פח משובצת אדום ולבן שמביאים מאינגלנד. הבנות מתבקשות לחדרן שלא תפרענה שאמן זקוקה למנת האהבה היומית שלה ולא כן קטרין וכרמלה הקטנות אקסיוז יורסלווס אנד גו אימידייטלי טו בד. ידיים יש לצלב על החזה ולבקש מחילה שזכרון גידולה בבית הנזירות שם באמן חמלה ישועית נרגשת ואכזריות צליבה שצלבו אותו ואין ממתיקים לבנות שנתן בעוגיות החמאה, ששמורות לליבוב אורחים בלבד. עכשיו אין כרמלה אוכלת כלל. גופה צולל לתוך עצמו וכתמים כהים עולים בפניה הנאים מאוד ששפתיים דקות בנוסח ישן קבועות בהם ככתם חותמת צר תחת מצח רחב ובהיר עם קמט קל מעונן-נוצתי בצבע תכלת אפור שמופיע ונעלם מעת לעת. שמורותיה כבדות וצחוקה המתגלגל צובע בלחייה שתי גומות חן. כשתבריא יהייה לה ילד, אבל קודם שתוכל להעניק את כל האהבה העצומה הזאת היא חייבת לרוקן את גופה וראשה מהשדים האיומים שמדברים אליה שאוחזים בה, לפנות מקום ולפתוח פתח לאהבה שתחלחל פנימה. יסורי שאול מביאים לה כאבי שאול עד שאובדים לה חושיה והיא נופלת לרצפה מכחה שעוזב אותה שקשים מאמצי האהבה במלחמתה שהיא עושה לבדה במרמות שאחיזתו קשה כצבת שעצמותיו ברזל והבל נשימתו הרע בא בנחיריו של הארי שמניח המינגווי בשלגי הקילימנג'רו. הוא נזהר בכניסתו שלא יעורר את חוי חס וחלילה. הוא קורא לה בשמות חיבה כמו חו ולפעמים אפילו רק ח. אהרון שואל אם אפשר כבר לנגן והוא משיב תחכה עד שאמא תתעורר. בינתיים כבר מוציא אהרון את הצ'לו מעטיפתו מתבונן בגופו ונוגע במיתריו ומניחו על המיטה הסתורה בחדרו המבולגן שבו גם מונח המחשב שעליו מעבירים שעות רבות פנויות ושאינן פנויות במשחקים שונים ובגלישה באינטרנט. גלים סמויים מרעידים את המיתרים כמו איש זר שנוגע בגוף התהודה באצבעות לא מאומנות. חלילי עוגב ענקיים שרוח עוברת בהם והם מזמרים בקולות עמוקים ורחוקים, נשפכים אל המישורים הגדולים, עוטפים את עובר הבוקר העולה. חוי מתעוררת ומכינה לעצמה קפה. מאוחר יותר הם ישבו וידברו בחדשות של שמונה. הכי קל להתחיל לדבר מול מסך טלויזיה

שאנשים אחרים כבר משיחים מתוכו, פניהם המחוקים מוכרים עד זרא, שפתיהם דובבות ושונות במלים הקבועות מדי ערב. שיחות פסגה, התקדמות, לא יעלה על הדעת, מזג האויר ששולטים בתהפוכותיו, מלות מפתח שגם פותחות לך את חלון קיצורי הדרך לעולם הרחב בצג האינטרנט ושעל מלים סתמיות חוורות ונטולות זהות אלו קל כל כך לנהל שיחה בסלון. שיחה של שני אנשים שבה פותחת היא בדרך כלל. תמיד חוי. אהרון לא יתגייס לצבא. הוא איננו אוכל בשר ולא משתתף בכתה בכלום. הוא האיש העדין ביותר שמכיר הצייר אביו. דמותו כדמות דיוקנאותיו המארכים והחוורים של אל גרקו, ילד בהיר עם חתימת שיער ספרדית על סנטרו על רקע כחול חום אירופאי כבד. עיניו אפורות תחת גבות שחורות מצויירות בקפידה ואת שפתיו האדומות כשל נערה מעניקה לו אמו. כרמלה, פיה דק קפוץ ומהודק ורק לעיתים כשנדלק בה גחל אהבה פתאומי רפים שריריה המאומצים ופלחי שפתיה מתמלאים כבשרו של אפרסק בשל וחיוך מתוק מאוד עולה בהן. במקלחת הוא משתעשע בסבון מלטף את זרועותיו המחלקות מפורר ומפריד בחלציו הדבוקים מפליץ בתרועה ומשתין על הרצפה למרות אזהרותיה המפורשות של חוי. תלמוד תורה עם דרך ארץ קובעים באותיות של פח צבוע בחומת הבטון הכבדה בבית תלמודו של אהרון. הצייר ממתין לו במכוניתו שיסיים את לימודיו ופניו אל מורד הגבעה. פעם פרחו בה חרציות ותורמוסים ופרגים וילקוט הרועים וסביונים וכלניות וצבעונים וסייפנים וכל פרחי המקום, עד שבאו וכבשו אותה כביש סלול ומהודק ומבצר בטון אפור וכבד שמו עליה לתלמוד תורה. תלמוד תורה במבצר בטון ודרך ארץ שאדמתה ופרחיה מכוסים זפת שחורה. הוא יקרע חורים באספלט וישתול בהם עציצים של חרציות פורחות לנהגים הממהרים, להאט להם את זמנם, שתמיד רצים לשומקום. עכשיו הם עוצרים שיוצאים להם פרחים מתוך הכביש והם קוראים בקולות שמחה, שיפה הפרח הצהוב באדמה האדומה מחומת בטון ושמן מזות סמיך, ויפה הגבעה שמונח עליה מבנה ישן ונחמד בנוי אבן כורכרית צהובה עם עמודים וקשתות וילדי המושבה עולים ויורדים אליו במעלות אבן פשוטות כמלאכים קטנים בסולם יעקב, שבית תלמודם הוא. בילקוט הבוקר שהם נושאים על גבם מחברות ועפרונות ותפוזים וכריכים עטופים נייר שעווה ריחני שהפועלים עוטפים בו תפוזים תוצרת הארץ בבית האריזה, רינה חדשה בלבם וזמר עברי בפיהם ובשובם, הם פוסעים בדרך ארץ בשביל שצידיו ברושים כהים ופרדסים שבעליהם טפות טל מתנוצצות וסרפדים מרובצים בין העצים וחרציות של פסח שעומד כבר בפתח, שאדם צומח כתבנית נופו. "תלמוד תורה עם דרך ארץ" חקוק

בבטון הכבד. זהו נופו של אהרון. הוא מכרכר במורד המדרגות בראש זקוף, חיוך זעיר של נצחון בשפתיו, צווארו הספרדי עטוף צעיף צמר של אביו הצייר, מעילו שחור וקל וקצר והוא אומר היי מה נשמע ומעביר לגלגלצ ושם שיניו בלחמנית צוללת מרוחה חמאה עבה ופרוסת גבינה צהובה. שרים יחד האם להיות בך מאוהב. אביב גפן מעלה לצייר מתיקות של בוב דילן ושירים ששרים הביטלס, ואהרון, שושנים ורודות פורחות בלחייו הספרדיות. בסיימו את הרחצה שם הצייר מתניו הרטובות במגבת כחולה לייבשן ולובש תחתוני שרוולים של כתנה דקה מדפסת על קונכייתו. אין הוא מהדקה עוד כלפי מעלה כשם שנהג. הוא שם גופו בשרוולים רחבים וקלים של ויסקוזה הודית ואין הם חורצים באחוריו בתפרים קשים של ג'ינס. חוי עוד מהדקת בירכייה ושוקייה בהידוקם המחוכי של מכנסי הג'ינס הקשות, חונקת בגבעותיה הרכות את קוויהן העגולים כמו שעושה האספלט שמהדק לאדמה. רכסנה נעול במנעול כבד של צניעות קשה ומובלטת וגם שדיה הקטנים אינם אוהבים אותה. בלילות של אהבה הוא עומל בעיסויין בסבלנות אין קץ נוגע בפטמות החומות מעוררן לחיים ממוללן ומשדלן בדברי כיבושין, מלקק ונושק עד שמתרצות והשלום והאהבה חוזרים לשכון בינן לבין חוי ופרשת גדלן המועט לא עולה עוד. היא עדיין ישובה אל השולחן בתחתונייה השחורים וגופייתה הפרומה מגוללת סיגריה נמנמנית גופה החם מפשיר אד קל של אפר וקפה מתקרר, עור פניה מודפס דפוס קמטיו של סדין סתור ועצבנות יקיצה. הצייר מתמעט בשקט אל בגדיו בחדר השינה מכין עצמו לגערתה, מתקומם, מתנצל, מסביר, מנסה להתפייס אל חייהם המשותפים בערב הבא עליהם. אין הוא נוהג עוד לרשום את קלסתר פניה בקו שחור של פחם שהוא חורת בנייר באטיות נמשכת ועקשנית ואין הוא מרפה מהנייר ומתווי הפנים הנוקשים והיפים ומציצת רקדניות קטנה שמותח לה שערה שהוא מפזר באצבעותיו בפחם המתפורר אבקה מעוננת קיירהסקורה במצחה היפה, שעל כך היא כועסת שהוא מצייר אותה כועסת וקשה שפנימיותה רכה וקליפה הוא שם עלייה שאין רגישויותייה נוגעות בו ועיניו רואות רק מה שרוצות לראות שעושות אותו טוב ואותה רעה "שאין אצבעותיך מלטפות בפני ובגופי וקו שחור עבה אתה עושה אותי שאין נשמתך נכנסת אלי דרכו שבכרמלה היא נכנסת וטורפת בך ומהתלת בכדור משחק שהיא עושה אותך שאתה קורא לה חמודה שלי וקטנה שלי שהיא חולה ואני בריאה ואינך מדבר אלי". היא קמה ומתקינה עצמה לשיעור ההתעמלות שלה. מחדרו של אהרון עולים צלילי ויולדי ארוכים של ויולה דה גמבה שמנגן הצ'לו של ארבעה מיתרים. הוא מכבה את תיבת הנגינה שאין

צליליה שמחים עם צלילי הצ'לו והם מפריעים זה את מנגינתו של זה ואין הם מפריעים דאגות ליבו שאין אמנותו מכסה הוצאות פרנסתו. הפרטה ושיקוף הכנסות מתקינים להם החברים וממנים ועדה שתברור את המוץ מהלופטגשעפט, שאין צריכים לעסקי רוח וצריך להפרטה, ושיקוף רנטגן עמוק יגלה את הגוף החולה מכיסוי שמכסהו ויציג אותו עירום ועריה שיראו חבריו בבושתו ובכלימתו, שהם מקדימים במעשה של פיקחות ומסיעים עצמם בעוד מועד מעגלה שאצה במדרון התלול ועוד מעט היא מתרסקת על יושביה, ובאים אל בתי העסק ומיד מושיבים אותם במושב של מנהלים ועושים אותם יועצים ומומחים, שמיטב הנוער הם, שעברו תחת ידה של הילדה הניצולה שהיא גם קשה וגם רכה, ונותנים להם אוטו נוח ארבע על ארבע שרושמים על העסק והם נעשים מיד חובבי מסעות צ'לנג' ואשל ומתנות של כסף ולא של ציורים ולא של ספרים של פרוזה ושירה, שכך מנהגו של עולם, שקמח הוא צריך יותר ממה שצריך ובתורה הוא הולך ומואס. ויותר ממה ששמות להן הבריות דברי ספרות ושירה ומוסיקה של ויואלדי ותמונות מקושקשות נפלאות ששואלות שאלות ואינן אומרות את התשובות, הן שמות עצמן במושב הנוח של האוטו ארבע על ארבע שרושמים על העסק. הם חובשים עצמם בכובעים של קאובויים כמו שעושים ג'ון ויין וגארי קופר, ונשים שלהם במדי מסע אפנתיים ומשקפי שמש שחורות שקונים בבוטיקים יקרים של זכוכית שקופה שהם תלויים שורות שורות וקוראים לעיניים קחו אותי, וילדים עדיני עור מלכלכים להם בבמבות וקרמבואים במושב האחורי, ויוצאים בשיירות דחוסות ומאובקות להרפתקות מדבריות מסעירות לב בקרונות ממוזגים, דורסים בקרומי הלס השבירים מפרים למדבר שלוותו הסדורה בצריחת מכונות המלחמה שבונים להם חייהם המובנים והסדורים. הם לעולם לא ילמדו שלמקום של שקט יש לבוא מאהבה ולא מגחמה, לאט, בשפיפה של צניעות, שרק אז הוא פותח ליבו לבאים בשעריו. הצייר, אין תמונותיו נמכרות והוא מוסרן בידי חבריו, שתמונות שהן חבויות בצריף העבודה כאילו לא ציירו אותן כלל וצריך ללמד לבריות שיביטו בהן עד שייפתחו שערי ליבן שאז הן רואות מה שלא ראו קודם, שנפתחים להם גם שערי התמונות לבוא בהם. מאבק של קיום שעושה הצייר שחוי דוחקת בו שיסדר לו את חייו שנוספות עתה גם הוצאותיו האדירות של בית הטיפול ששמים בו את כרמלה. הוא יושב בישיבות הצוות הניהולי, ראשו מושפל שפתיו ממלמלות בקשות של עזרה שנותנת ערבות הדדית. הוא מקשט להם את עולמם בתמונות ופסלים, וילדיהם לומדים עם ילדיו, והם באים עם הגננות להסתכל בו בעבודתו ואומרים איזה יופי ומספרים להם בסיני

שבפרוטה אחת קונה לחם ובפרוטתו השנייה פרח להמחיש למוחם הרך טבעו של ביתם. אחר, מחייבים אותו בתשלום חדשי דמי אישפוזה היקרים של כרמלה. חוי אומרת "כל המיליונים שאני מכניסה להם ברנטה של אלמנות כבר שלושים שנה" ועל כך מציינת סגנית היושב ראש שהיא גם מורה שמלמדת בבתי חינוך של ילדים, שאין חוי זכאית על הרנטה שלה שמחלקים אותה שווה בשווה בין החברים, ואין מפריטים לה הכנסותיה אלא הוצאותיה בלבד, ושאין לגרוע מתקציב שמקבלים אנשים שבערבות ההדדית קוראים אותם חברים. בעידן ההפרטה הם ממשיכים לקבל מה שחוי מכניסה להם, אבל אין נותנים לחוי כל דמי אישפוזה של כרמלה אלא חלקם בלבד. גם הדברים האלה עומדים בינו לבין חוי שכל מה שבא לו ממנה הוא בא,בפרנסה ובאהבה ועכשיו גם בהוצאות טיפולה של כרמלה שמונחת ביניהם כאבן כבדה, ואין חוי יכולה לסלוח לו לעולם שאין הוא נותן אותה לעזור לו, שאינו מקבל דבריה שהיא מנסה לשים אותו ואת כרמלה על דרך של אנשים רגילים והוא שומר את כרמלה לעצמו "שאתה זקוק לסבל הכפול הזה" היא אומרת לו "שהוא הכח שמניע ביצירתך ולמה לך לחיות איתי שלעולם אינך שומע את קולי מדבר אליך וכרמלה מחרישה אזניך גם כשאינה מדברת כלל ואתה עונה בקול צעקה לשאלות שאין היא שואלת אותך ואלה החורבות שעליהן אתה מנהל את חייך וחיי משפחתך", וכל מה שחוי רוצה, שרק יאהב אותה כשם שאוהבים ילדה שחומלים עליה. ואל חוי הוא משתוקק שיפייה מסעיר אותו ועל כרמלה הוא חומל, ואין החמלה והתשוקה דרות יחדיו ואין הוא מרפא לכרמלה את מחלתה ואין הוא מרפא לחוי את אכזבתה, "שמעשה אהבה" היא אומרת לו "שמפנקים ומקשיבים ומוותרים זה לזה ואין אתה שומע אלא את עצמך", ובשקט של מעשה אהבתם המושלם שהם באים זה אל זו בלילות, עומדת ההתרסה הזאת. וחובתו הלא מקויימת כלפייה. עוד הבטחה מופרת. עוד אבן שליבו ומצפונו ניגפים בה ומתרסקים אליה בגלים שתנועתם מונוטונית וחוזרת ונצחית. שלא לרצונו מתנסחים עבורו הדברים תמיד על ידי אחרים שמקדימים לו. הוא איטי וליבו רך. למרות מה שהוא מיטיב להתבונן ולהבחין במאורעות ולחוש במורכבותם, אין הוא מודע לגדלה של חשיבות שיש לעיתוי של אמירתם. על מלחמה של ששה ימים הוא אומר מיד "צאו מכל השטחים האלה" ועל מלחמה שעושים בלבנון הוא אומר "אל תיכנסו לשם כלל" ולפלשתינאים הוא אומר "תנו להם ארץ שיחייו בה". הערבים והבדווים הם אנשים טובים ורעים כמו אחיו היהודים. רק שאינו צועק את

דבריו אלא לוחשם לעצמו, עד שמחזירים את השטחים ועושים ארץ לפלשתינאים ומחזירים ללבנונים את ארצם היפה והרעה, "ואולי אם הייתי צועק מה שצריך לעשות בעוד מועד לא היו נהרגים כל כך הרבה אנשים חפים בטרסות שבכרמי הזיתים ובאוטובוסים מתפוצצים". למרות מה שתפקידו כצייר לנסח את הדברים בדייקנות, הוא מתפשר עם עבודות של צבע ואסטתיות שמעצבים לסלונים נובורישים בשכונות הצפוניות של הערים הגדולות ולבתי המתעשרים החדשים הצעירים שפושטים בדבוקות לבנות ענקיות על שדות המושבים והמושבות, מוחים בערוגות הכרוב הסגול והעגבניות שעושים להן הדלייה בעונתן, שיטפסו בה פרחיהן הצהובים עד שהם הופכים כדורים ירוקים, וקוטפים, וכובשים בצנצנות קודם שהן נותנות סומק אודם בלחיין שצובעים לנוף חום אדמדם וירוק שמניח פלדי בציוריו, ומניחים במדף. עד שבאות בהם קוביות המגורים צמודות הקרקע. קופסות לבנות של בטון צפוף, סוחרות את נשימת הסוסים הכבדה במושכם מחרשה, בחרחור קרונות המנוע הרועשים. צוויחת טרקטורונים ואופנועים של חמישים סמק אחוזים בפראות בידי נערים שלהם שעוד מעט יתגייסו לפלוגות הנועזות שנערים אחרים כבר מזקינים בהם בטרם עת, ויינהגו בנערים אחרים שישליכו בהם אבנים לגרשם מביתם, בדין פראי וצודק, יטילו בהם אש, יעקרו זייתים וטרסות ויזיזו סלעים והרים שלמים של נטיעות חרובים ותאנים ומשוכות צבר משולי דרך המלך שבה יורדים החמורים למעיינות ולבורות להעלות מיים לנשים עוטות השחור הכורעות ליד הטבונים, ריח חם של בצק מרודד ומהביל מתפקע מתוכם. עד שבורחת מעמו אמה של כרמלה הוא נוהג להלך בואדיות עם שתי בנותיו מבהיל אוחים מחוריהם בבתרונות, אוסף ענבי לקט ותאנים בכרמים הנטושים. הרכוש ננטש, חשב, והילדה נעזבה. זרעים של קקיון רעיל מהלכים כחפושיות אפורות מנוקדות על גבי החול. כרמלה, אבק זהב בעיניה, שערה נפרע לכל אבר צוחקת ומתחפרת בערמת עליו היבשים של אקליפטוס לא מפנימה עדיין את אבדנה של האם, את אבדנו שלו, את צערו העמוק וצעקותיו שהוא צועק אל מרחבי השדות הגדולים והחשוכים שאין להן הד ולא תשובה, שעוברות כרוח חמה על דמעות נקרשות מותירות פסים כהים בלחיים מאובקות וצורבות, שאין עמן רחמים עצמיים, רק תחושות של אשמה שזורקת זעה קרה ברכותיו הקודחות וזיפי לחייו המתרככים ומלבינים. בגרותה של כרמלה מביאה לה סיוטי לילה רטובים מדודי חום. היא מקיצה מבוהלת ואין כחה עמה. ומוחים את מצחה המתרחב בנשירתן של שערות חומות ארוכות דקות כחוטי משי יקרים. חוי חוזרת מההתעמלות. אהרון סיים נגינתו. " קפ אוף

קופי?" חוי לא ואהרון כן. הוא מחייך אל הצייר אביו בחיוכו המתוק הזעיר, שמח שהוא פטור מחובת ההכנה הטורדת ועל השיבוש ששם אביו שאין הוא אומר קפ אוף קופי אלא פקופוקי. בדברם זה אל זה הם נוהגים להשתעשע בההיפוכי אותיות "חלפפון ממוץ" ו"גבעניה, צורה שמהו?". שרהלה חוני שכנתם מסומנת חרהלה שגלגל של תלת אופן ממונע שלה חורץ באדמת גינתם הרכה והמטופחת פס עמוק לכל ארכה של המדרכה, שהיא נוסעת בה מדי יום ביומו, משכיב לפרזיות היפות גבעוליהן המתעקלים ופעמוני תפרחתן, מניחן קטועות ראש וגפיים, עליהן העדינים מודפסים בחריצי הצמיג באדמה הלחה, שעל כן, הם קוראים אותה שלא בפניה שרהלה-חרהלה ושותים פעמיים קוופוקי ומסתכלים כהרגלם במסך הלבן. מציגים להם רקלמה צרחנית של צעירים לובשי לבן, משקה של יוגורט סמיך ניגר משפתיה הפעורות של ילדה דדנית מאוד, ואדומה ובשרנית גם לשונה שמלקקת במה שניגר. אולי היא מעוררת רחמים על הוריה שאומרים אוי לנו. אולי היא מגרה יצריהם של סתם אנשים שנקלעו מתוך הרגל של פיתוי מגונה לקסמי המסך על סדרותיו המתקתקות, שרוצים להפיג להם את מרורי החיים ומשלשלים להם תמונות מבריקות של זוהר מזוייף בצפונה או בדרומה של העיר הגדולה והמלוכלכת והמרתקת. האם המחומצנת, שבשנים טובות יותר מופיעה בשעת סיפור לפעוטות, לחוצה עכשיו בשמלנית כתפיות שחורה שמוציאה לה את עצמותיה. המסך הלבן אוהב נשותיו אנורקסיות. זכרים מזילי ריר אוהבים נערותיהם שמציגות באופרות סבון, עגלגלות ושמנמנות וטריות, כבתה המהוללת, אלילת נוער תורנית שקולה צורם ועגת לשונה שינקינאית ושטוחה, שפתיה משורבבות והיא מחציפה אליהם נעוריה התוססים ונעוריהם האבודים, מגלה להם מחשופים של חזיות נדיבות, שנעלמו ימי התום ותחתם באים מטעני בשר שמניחות תיבות הצפיה בסלונים שהם יושבים בהם על השטיחים הישנים, מדברים בהיפוך אותיות ומלים. חוי מקנחת בסיגריה. הוא לובש מכנסי עבודה רחבים וגופיית שרוולים חומה מכין עצמו לחליבת לילה. הברושים הזקנים ניצבים גבוהים וכהים בחשכה מטילים צללים ארוכים וכבדים באורות הפנסים על הדרך הלילית. כרמלה חוזרת עכשיו לחדרה מהטיפול היומי הארוך והמתיש. הוא יספר לה על ישיבת הועדה מהבוקר שחייבה אותם לשלם שליש מהוצאות טיפולה. כרמלה תחוויר והכתמים יעמיקו בפניה. היא תשאל מה אני באמת כל כך רזה? ברכבת אמרה לי אשה אחת

איזה שטויות הלואי עלי גיזרה כזאת מחר אני נוסעת לחברה שלי שגרה בזכרון ואינני שמה את הכדורים בפי שהטיפול צריך שיהיה בחמרים טבעיים בלבד הצ'אקרות לא משקרות. לכל הרוחות מתי כבר תחלימי שאוכל לאהוב גם את חוי. אהרון לא ילך לצבא. התמונות מסרבות להמכר. חברים ששתית איתם וודקה, שקריסטובל קורא אותה ויטמינה, וקוניאק בכוסיות זכוכית בהירות וארוכות ממאנים לבוא עוד. את מנתו הוא לוגם לבד, ללא טקס, כמו כפית שמן קיק שתוחבים לפיו בילדותו. לא לחוש בטעם כלל, חשב, אחרת הוא יקיא, והילדה המטפלת ניצולת השואה מקורזלת השיערהאפור כשבבי ברזלית-כיורים האסוף לעולם תחת מטפחת נצחית, תביט בו בעיניים מאשימות. בערב, בחדר ההורים, תרחם עליו אמו מיין ארמס קינד. פניו לוהטות מבושה כבושה. עתה הוא חש גם כלפי כרמלה רחמים עצמיים ואשמה מעיקה. מחייך לעצמו בדרך הלילית המפוספסת כזברה באור הצללים השחורים. כמו בנווטי לילה בחולות שבטה, בדיונות של אל עריש, ביובליו השטוחים של נחל נבטים שם הוא תר אחר אבן שתייה נעלמת. ערמת גיר לבן מזהירה אליו בנגה זרחני בפתח בורות המים בלילה האפל. הוא צייר נזיר של ציורי סלע חרותים בקרום הדק החום-אדמדם שלובשים סלעי הגיר הקשה, יורד בגושי דרדרת בקניונים העמוקים הצונחים אל המישורים הצהובים זרועי אבני יד פליאוליתיות, פוסע בעקבות הגמלים והחמורים, נחשי המדבר והלטאות והעקרבים, שותה מיים בצל האבן, עוצם עיניו, מאזין לזמזום הדממה ופושט ידיו על הסלע החם בלילה. שמלת הכושית השחורה משובצת נקודות מזהירות עינייה מחייכות אליו שפתייה נושפות הבל חם בפניו אד עולה ממרבץ הפרות הקמות למועד חליבתן הערב נעים ואין שעת הרצח צפוייה כלל. גם לא האופן שבו הוא מתוכנן בקפדנות עמלנית ששמורה להתלהבות היציאה לגיוסים של קטיף תפוחים בשבתות. חגית נדקרת בלבה בסכין מטבח וכלבה שנוהג ללקק שוקולד מפניה, שהם אוכלים יחד וישנים יחד, מוטל לידה, גרונו חתוך ולשונו מפרפרת על הרצפה. הרוצח נכלא, השוטרים מהודקי החגורות שפניהם רציניות וחשובות מעלימים אחר בדיקה חפוזה חפצים שונים בשקיות ניילון והמשפט נדחה לו שבוע אחר שבוע. חובשי הקפלטים הלבנים והגלימות השחורות המהודרות שקובעים בגורלם של אנסים ורוצחים וקוצבים להם עונשי שרות מגוחכים, שאת העונשים החמורים שומרים לדגי הרקק, רק שלא יחסרו ארוחות צהרים

שלהם, שהם מדייקים מאוד בשעת אכילתן, כמו שמקפידים גם פקידי העיריות ופקידי קופות החולים וכל המנהלנים ועובדי השירותים למיניהם בכוס התה שלהם, שמשפט צדק אפשר לדחות וכוס תה חס וחלילה. תקתוק מכונות החליבה מונוטוני. פטמות הפרות שונות מאוד זו מזו. אחדות פושקות רגליהן באושר בועטות קלות למגע היונקים המכניים המוצמדים אליהן, אחרות לא. פרה זוקפת זנב, מיד יש לברוח מפניה שלא תשתין על ראשך. חלב חם ניגר על הידיים. בסיום החליבה מנקים וזהו. הולכים הביתה. בערב קודם לרצח, באה חגית לכרמלה לבדוק את מצב העניינים. היא מביאה לה שוקולד פרה בסל הנצרים הקטן שלה ושואלת לצייר אם גם הוא רוצה חתיכה. הם לועסים וכרמלה אומרת זו ארוחתי הראשונה היום וחגית האחות הרחמנייה מחייכת אליה שתקרא לה במידת הצורך, כלומר, בשעה של סיוטי לילה ורעד שאין שולטים בו וזיעה קרה ששוטפת את המצח המצולק בכתמים כהים. הוא זוכר את חגית ילדה קטנה מתוקה נופחת בקלרינט בס. כרמלה חושבת שיש לחוס על הרוצח שאביו מגדלו כצמח מידברי, קוץ שאין משקים ואין נוגעים בו "ומה הפלא שבסוף הוא נועץ שיפודי מות בידים שבאות אליו ללטפו, שהוא נחרד חרדת מות מליטוף רך, ומלים של אהבה הורגות אותו" אומרת חוי. הם הולכים לסייע בפתיחת שולחן האבלים בביתה של חגית. הוריו של הרוצח יושבים בביתם עם ילדיהם הקטנים וכלבם וגם אליהם נכנסים אנשים לנחמם, רק שהאוירה מעיקה ואין בה שמץ חגיגיות שעוטפים בה את הוריה של חגית לנחמם. החיים יהייו מעתה קשים מאוד עבורם. במודעת האבל הסטנדרטית בעיתוני הערב כותבים "אנו אבלים על פטירתה הטרגית", ואין כותבים שדקרו בה בסכין מטבח ששוחטת פרות, שמפחדים לגעת בנימי העצב החשופים, לא לפגוע ברקמות העדינות שעומלים עליהן לרקמן חוט אחר חוט בסבלנות אין קץ ימים רבים מאוד, עד שבאה הסכין ופורמת בהן בחטף. והרי הבד קרוע כבר לגמרי חוטיו מגולים נוטפי צבע דם, חושב הצייר, ובלילה, בחושך באין רואה, טיפות שורפות בעיניו, הוא מניח בבית האכילה בדים כהים עמוסי גוויותיהן הארוכות והחוורות של נערות רזות, עיניהן הגדולות פעורות במצחן כבארות חפורות בסלע הלבן. ימים רבים לאחר שטומנים את ארונה של חגית באדמה, עוד צפה ועולה דמות גופה הלבן שהוא מוטל על המדרגות. מזכירת השירותים תובעת שיסלק את עבודותיו לאלתר עוד קודם שמגיעים הילדים מבתי התלמוד לצהרים שהם אוכלים "שלא יחזו בתועבה". הוא משיב לה רק "תלמוד תורה עם דרך ארץ". על כרחו הוא מוצב

בראש המחנה, מזוהה ומאומץ על ידי המחמירים. עבודותיו מצוטטות, כאבו לא מובן. האסונות כבר נוגעים בו, מאיימים להכריעו. בטיול השבת הם יורדים בטור של מטיילים מהר האושר, שגם אביהם של הנוצרים טייל בו פעם, לעבר מערת איוב, טובלים בים של חרציות צהובות מרחפים מעל כתם ים כחול של כינרת הנפרש אליהם מונח בתוך ערפילי הבוקר הנמוג " ייסורי איוב שמתענים בהם בעולם הזה ואין זוכים לגן עדן בעולם הבא" אומרת חוי "שנותן אלוהים לאדם צלמו ודמותו ואין הוא נותן בידיו כוחות שלו להיאבק במחשבות הרעות שהוא נותן בו כשם שנתן ליעקב, ונאבק במלאך וניצחו". למחרת מודיעה לו פקידת הכספים משהו על חיוב בריבית חריגה בבית הכספים שלה. צבע הטפסים שממלאים אצלה ורוד ושחור ולבן והאותיות חלקן מודפס שחור וחלקן אדום. על הקיר המרכזי מודבקת לתפארת עבודת אמנות עשויה אריחי אמאייל גדולים שצבעם שחור וירוק. בין הכתמים הגדולים נוזלים נחלי צבע חומים. חדרי השרותים כלואים בין הדלתות הכבדות שמאחוריהן מצפינים דברים לא נקיים של ערך שהשתיקה יפה להן. השירותים אינם נקיים כלל. סוגר הדלת הפנימי שבור והצייר משתין אוחז בידו האחת בדלת שלא יפתח אותה איש, ובידו השניה הוא טורח במכנסי השרוול, מפשילם מטה בדי עמל ומטיל מימיו רחוק ככל שמאפשרת לו ידו האוחזת בסוגר השבור. רק שיגיע הזרם אל האסלה הרחוקה. ואין הדבר צולח בידו לעולם והוא ניצב נכלם בתוך השלולית הצהובה. הם מקפידים בריבית ועמלות ודמי שרות שונים ומשונים שלוקחים לו, ואין הם מקפידים במנעוליהם של דלתות השירותים שמתקינים אותם שהם פגומים. למטה הוא מטיל צרכיו בריצפה ולמעלה הוא ממתין בתורים ארוכים ומייגעים עד שתקרא אותו הפקידה של הריבית החריגה ותקרע לו את הצורה. בביתם מטילים אהרון והצייר אביו זה בזה פצצות סרחון קטנות נושאות האשמות הדדיות לא מבוססות אודות מפגעי בית שונים כגון שערה מקורזלת שנותרה דבוקה בסבון לאחר הרחצה, פח אשפה לא מרוקן, "מי המנייאק שהותיר בית אחרון בגליל נייר הטואלט רק שלא יצטרך חס ושלום להחליפו בחדש? קוופוקי? איך ידעת שגם אני רוצה?", כפית סוכר נוספת שאין שמים בתה שמא יתרוקן כלי הסוכר ויהא צורך להתכופף במחילה ולהוציא חבילת סוכר חדשה מלמטה, להיאבק בקשר המהודק לנצח שקובעת חוי בשקית הפלסטיק שהיא מוסיפה על חבילת הסוכר ל"אבטחה". יש גם למחות כל זכר של פירור מהשיש המבריק במטבח שלא תתעורר ממנוחת הצהרים שלה לכלי לא שטוף או

למגבת פנים רטובה ששכחו על השולחן, שאין שעת היקיצה טובה עליה. הרומני מקבוצת הבניין מגיע בדיוק בתשע. הוא עוצר לרגע מול פתח הסטודיו של הצייר וצועק לו פיקאאאסו מה נשמע רוצה קצת ויטמינה? קצת מוקדם לכוסית וודקה. חדרו בצריף השכן שגרים בו לפנים וולונטירים מארצות הים. הם מביאים עמם רוחות קוסמופוליטיות אל הדשאים הצהובים שיבשו, שאין משקים אותם עוד ולפנים, שהם ירוקים ורעננים, פורשות עליהם נערות בלונדיניות רגלים ארוכות, מציגות שדיים לבנות מנוקדות פטמות חומות, מחייכות אל עוברי האורח, עיניהן כים המקיף את הבית הלבן באי היווני שלו, בשרן מתוק, שהן אוהבות את נסטסה שאין עמו דרישות כלל כמו שיש לבני המקום והן קוראות אותו אליהן "בוא אלינו חמוד" שהן רואות שאין איש שיוכל נסטסה להקריא לו את ליבו הגדוש והמוצף, והן פורשות לו גופן הלבן והמתוק שיבוא עליהן להטביע געגועיו השורפים בתוך הירכיים הלבנות וימולל באצבעותיו בגבעות השיער הבהיר והחם, מחפש לשוא אחר אמא. הוא כבר לא ישוב אליה לעולם ולא יראה אותה עוד. שפתו עברית רצוצה, חבריו מכאן, קפה-בוקר של שבת הוא שותה על מרפסת צריפו, מכוון את הרדיו לערוץ של שירי המזרח. בחריצי הגג עולות חרציות שהביא הרוח ובמרזב כתוב "הגינה של נסטסה". שיח לו עם מלוכסני העיניים שבני המקום סוחרים בהם ובו סחר עבדים מודרני, שלוקחים את מאלפי הפילים והכפריים היחפים משדות האורז המטורסים שלהם ושמים אותם בארץ המובטחת, עיניהם בחריץ כובע צמר, תלויים על סולמות הגיזום ועובדים בחריצות דמומה. קולם נמוך ודרכם בפנותו אליהם חרדה ומתנצלת. "פעם נפתחו פה שערים של חופש שפותחות הוולונטיריות הלבנות" אומר לו אהרון "והיום סוגרים על החרפה שלא יראוה", והמלוכסנים שמים עליהם שמיכת צמר עבה כשק עם חריץ צר לעיניים בצהרי חום יולי אוגוסט שלא ישחים העור חלילה שאין נערותיהם שמחכות להם במרחקים אוהבות אותם שחורים. הרומני שמו נסטסה אבל הצייר קורא אותו קריסטובל. תביא ויטמינה נשתה וודקה זולה שהופכת קרח בפריזר. נורוק קולומביה, צ'ין צ'ין תאילנד. נוחי בשלום חגית. שיקוף הכנסות. ז'וזף קונרד ייקח אותו אל לב המאפליה אל סיפון הטוק טוק המשייטת בלב הנהר החום והאילם. מהסבך הנפתל עולים הקולות במלמול מעובה, כהד מיתר מרעיד של צ'לו רחוק מופרע בתקתוקי הטם טם. הד נעדר קול, דומם כאבק הרבוץ בתחתית הבריכה. אל תזהם את מי הגבים במדבר, אל תעלה במים הזכים משקעים כהים מרצפת הבאר. צריחת

תוכי, צעקת מעונה, חרחור עבד שסוף גרון. הבל כבד מונוטוני כשמיכת חורף, מונח בולע סופג אוטם דעתו של אדם. על גדות המים הם נגלים מדי פעם, קוראים בשבחו של האדון הלבן, צועקים בקולות רמים מדי, נעלמים באימה אל חורי הזהב ושיני הפילים העקורות, ואל פרוות הברדלס המומלחות שעיני חרוזים מתות קבועות בהן כגושי זכוכית שחורה. כעיניה של חגית. כמו ליבם הנטרף בגעגוע של העבדים השקטים התולים בעצי האפרסמון, עובדים את אדמת הארץ המובטחת, תקוותיהם מוטלות כצרורות נטושים בצידי הדרכים הראשיות שאין הם מורשים להלך בהן, שיאות רק למדרך מגפי האדונים החדשים עטורי הרעמה הפלמחניקית השובבה, שחזותיהם החלקים שוקעים תחת הבל העצמה הזכרית הכבדה הגועשת בחלציהם, מהולה בריח זיעה מלוחה שטעמה מתוק בפי החיילים המסתערים בקרב. ועתה, הם פוקדים עליהם, מפשעתם שהם דוחקים במכנסיים הדוקים מדי, מגורה, קוראת תיגר, אונסת. נסטסה מפליץ וצועק בכלבו הידידותי שנשאר לו מהוולונטירים "פטר יא מניאק" ומגרד בזאביו הפושים בחלציו. "נפיחת הכלב" אומר אהרון, "מעשה שביצעת ואתה מאשים בו אחרים". שעיר לעזאזל. לך למים להשליך בהם חטאיך ואשמותיך. פתח דף של קינה ביום הצומות. עבד העבד הערבי מקבוצת הבניין מקום מושבו בחאן יונס שהוא המקום שבו חונה יונה הנביא שהדג משליכו בחוף של חול נקי, שאין בו בקתות של בוץ שעושים לפליטים, שלוקחים אותם מאדמתם ומבתי האבן שלהם ומניחים במקום שמניחים, שהפסידו במלחמה וזה חטאם היחיד. קריסטובל קורא לעבד וצלליתו הנעלמת מגיחה מתחת לשיחי ההרדוף כשחרור. קריסטובל מחזיק זכויות קטנות שהן סמכויות שמעניקים האדונים לשוטה הפרטי החביב שלהם. עמו יכול עבד לנוע למקום שצריכים לו ברגע זה או אחר בדרכים הראשיות שנערות וילדים הולכים בהן. אחרי שיסיימו, יעלם בכתם הצל הכהה ובהקרא שמו שוב, תתמלא לפתע צלליתו השקופה והנעלמת צבע והנה הוא עומד נכון ומתרצה, נטול גאווה, שחרורים ועורבנים נושאים אותו בהבלחה סילונית תחת ענפי השיחים השחורים שעומדים בין השבילים. הצייר אינו יודע אם לשון ההוראה אוסרת שייכנסו לאזורי המגורים שלא לצורך עבודה, או שהניסוח שונה, ומי שצריך להבין שאיננו רצוי יבין. ואולי אין הוראה כזאת קיימת כלל וסתם בלי סיבה אין מלוכסני העיניים מוזמנים לעולם לכוס תה או קפה ועוגה שאוכלים במרפסות המוצלות בגפנים מטפסות בשעות הנעימות אחר העבודה, ואין מכירים את חגיהם ואין מברכים אותם

לרגל יום הולדתו של מלכם שבו הם שובתים ממלאכתם שאינם שובתים ממנה אפילו בשבתות. הם כורכים מטפחת אדומה סביב שערם השחור והחלק ומעבירים מעל רשת שמותחים אותה בין שני עמודים כדור עשוי רפייה נוקשה שהם בועטים ברגליהם היחפות ובראשם בלבד. תרנגולות זקנות בחמישה שקל מסתובבות סביב, מנקרות באבנים שמציב הצייר בחצר הסטודיו וגם הן אינן מורשות לבוא בדשאים ובגינות המטופחות שכלבים עצלים ושבעים רובצים בהם מפוהקים בצפייה דרוכה לאותות הזרים והמאיימים, להניסם בצרחות קשות, שריחו של זר קשה על אפו של כלב ועל אחת כמה וכמה על אפו של בעליו, ואין הוא כלב אם איננו קם ומגרש זרים שמפריעים שלוות המקום. תמונות הן חלומות שמייצרים בהם ילדה חבוקה בזרועות אמה ואביה ומשפחה גדולה של המוני אנשים, צבעם שחור ואדום וכחול והם צוחקים ועושים אהבה ומרפאים זה את זה ואף לא שקר לבן אחד עולה על דל שפתיהם ותחמון הוא מהם והלאה. לרקויאם של מוצרט לוקחים אתם אהרון ואביו הצייר את נסטסה הרומני הקולומביאני. בהפסקה שאחרי פרק המקהלה א-קאפלה, שבו נשמעים צלילי ההרמוניום הגרוניים כקולות אדם רכים, הם יורדים למזנון לשתות שוקולד חם עם קרואסון. בראשו של נסטסה מהדהדים צלילי התקרה הגבוהה וקסם הנערות שקולות מלאכים להן ולבושן השחור מביא רפיון לברכיו. אין סיכוי שיפגוש במקומות האלו את עבד. איש לא יביא אותו לכאן. אדונים ששיערם לבן ועור לחייהם האירופאיות רך ומטופח לוגמים קפה מספלי פורצלן קטנים. נשיהם במקטורנים כהים קצרים וחצאיות צמודות תחת הברכיים, מחטטות בתיקי הטואלטה שלהן, מיטיבות תסרוקתן וסומקן, טופחות קלות בכרית מפודרת על אפן בתנועות מיומנות שטובות ליושבי הכרכים. סטודנטים של בתי אולפנא, טווסים בשחור צמוד, מעיליהם תולים על כתפיהם תחת תנוכים עמוסי תיל אמנותי. אין מוצאים עוד במושבות גלימות ארוכות של בדואים ורקמה מהרי הקרפטים. בגלריות הקטנות והנחמדות שתולים בהן תמונות של אמנות שפעם נהגו לצייר ארצם בצבעים של אדמה חומה עם בתים קטנים עטורי גינות, חמורים נושאי שקים מהלכים בשביליה, והם מוציאים את התמונות ושמים תחתם בוטיקים של פאסט פוד לאכילה חפוזה שאין עוד פנאי לטקסים הנושנים ולמחוות התפילה העתיקות שמרכינים מעט את הראש, כפות הידיים צמודות לחזה, אוחזות צרור פרחים קטן וריחני ופסלון בודה עטור מנחות, מחייך בנחת לאנשים שלא יבואו בשערי ההיכלים הללו להתרועע ולהסתופף בם. בשיטוטיו בכפרים הרחוקים מושיבים אותו לכוס קטנה של קפה מר בצל תלתלי כסף של זית הנשים

מגישות הגברים אוחזים סיגריות מגולגלות ריח עשן בבגדיהם ובגופם טוענים מלותיהם בנימוס מינורי מתנצל מראים תעודות זהות שמוכיחות את זהותם ומסמכים שמוכיחים נאמנותם מצביעים על שטרי קניין ובעלות על האדמות שפעם רעו בהן עזים והיום מפזזים עליהן נערים צעירים לובשי ירוק מאמנים אצבעות שצבטו פעם מיתרי צ'לו במנגנונים נודפי שמן רובים. מאוחר יותר תקומנה אמהות לובשות שחור ותטלנה מצור על בתיהם ומכוניותיהם של נושאי המשרות הרמות צועקות את שיברן את המחיר המלא ששולם בדם ילדיהן שהן מוסרות בלב מתרונן וגאה לרוץ וליפול בגבעות המופקעות האלה אוי למחיר ואוי לעולל אהרון מתקשה לנסח התנגדותו להצטרף ללוחמי ההגנה הצבאית שרק בטובת שריריהן קמות ומתקיימות מדינות שעושים להם האנשים עם ושמים קו בהרים ובנהרות ובמדבריות ובשמים ממעל ואומרים זה שלנו ויוסדים את טוהר הנשק שהורגים בו אויב כמו שכותב יגאל מוסינזון בחסמבה הלה"ל וסוגדים לו ואהרון מפר את הכללים שהוא מסרב להיטהר בטקס הזה שאין הוא מופלא בעיניו וגם לא טהור וחוי טוענת אליו לפחות שרות לאומי אהרון והוא שואל אותה בתעוזה קלה, חצופית משהו שלא כדרכו, שמפתיעה את אביו הצייר אם ילך למרכז קליטה מוסדר או למדרחוב שעושים לעבדים בנוה הנעלים השאנן שמוציאים להם בוטיקים של מנעלים איטלקיים וצרפתים תוצרת חו"ל שמייבאים מיפו ומייצרים בשטחים הכבושים שלהם ומורידים מהמדפים את הנעלים ושמים בהם זונות שמייבאים מרוסיה ומגרוזיה ומאוקראיינה וקובות איקסים שמציצים בהן בחורים מיוחמים ובמדרכות של הנוה הלא שאנן הזה גדלים ילדי העבדים שלא כמותו יתבעו ויאבקו על זכות הגיוס לצבא שהם בונים להם ברחוב הנעלים מדינה חדשה שמתגייסים לצבאה וחושבים שהגיוס משחרר אותם מעבדותם ואין הם יודעים שיציאה של חמורים תהיה יציאת בניהם הנופלים על דגל המדינה שהם עובדים אותה ואינם מורשים להיות אזרחיה, לא יקחו חלק בחגיה, ילדיהם לא יכנסו בהיכלי התרבות שלה ובערוב יומם הם יצביעו לשוא באצבעות עייפות על הניירות המבויילים נושאי הזכויות שאיש לעולם לא יכבדן. כללים שנוהגים בהם ברומניה ובקולומביה שסיקוריטטה וגנרלים מחוטטי פנים עושים דיקטטורה לפועלים שדייגו ריברה מצייר להם בפרסקאות וג'ורג'ו אמאדו ומרקס כותבים להם בספרים לנחמם ואין ניחומים. ידים נרגשות שולח קריסטובל בישבנים אקראיים שמזמנים לו מקום וזמן נדיבים לרגע בתקופות יובש ארוכות שבהן הוא פורק את חלציו הקודחים לאסלה במו

אצבעותיו מוחו המשתולל מתייסר בכמיהה אבודה לאהבה, ידים אלו מסמנות עכשיו אל הצייר בעד דלתו הפתוחה די פיקאסו מספיק ויטמינה. אשה כבדה מבנות המקום יושבת על שרפרף בפתח צריפו שהוא מתקין לו מקלחת מאולתרת יפה עשויה קובה ישנה של טלפון כבסים תלויים על החבל ומטאטא שעון על הקיר החרציות על הגג כבר אינן על הגג למרות מה שמכריז עליהן המרזב שכתוב עליו הגינה שלי שהיא יורדת מלמעלה למטה והכלבים המצומרים מגורשים בצעקות שלא ירמסו ..יופפיומט נסטסה היא צורחת בו הם דורסים לי את השתילים הרכים וקריסטובל צועק לפטר כלבו פטר יא מניאק שאז הם מתגנבים לסטודיו מאחור נזהרים בחמת מבטה שלא ייתפשו שהם חוטאים אצל הצייר בשלוק קטן וזעיר שלא נשמר ברוח שיוצאת מהפה כשמדברים שהויטמינה אסורה עליו בביתו נורוק היא מביאה לו שש אלפים שחים שנותן לה הביטוח הלאומי ואולי היא תביא לו גרין קארד של ישראלים שישראלים רוצים גרין קארד של אמריקה ורומנים גרין קארד של ישראלים.
הצוות הניהולי מביא עובד סוציאלי להרגעת הרוחות הסוערות עדיין בפרשת הרצח בישיבה שבה דנים גם בהחלת הסעיף הישן המגביל משיכת כספים למי שחרג לו תקציבו ולבתי העסק הקטנים שלהם שקונים בהם חלב ולחם ופירות וירקות ומיני מתיקה וכלי ניקוי וכל מה שצריך שולחים טלגרמות שלא יוציאו להם מצרכים אלא תמורת פיסות קרטון צבעוני ששמים בו מספרים מודפסים שחור שאותן מחלקים לחורגים מדי חודש שלא יחרגו וקוראים אותן קופונים והצייר מוציא מכיסו עשרים שחים ופורע שכרה של מונית שירות שאין נהגה מסכים לקרטונים ששמה בידו כרמלה זה לא שחים הוא צועק מה אני פראייר לכי תעבדי על מישהו אחר והיא מפזרת לכל רוח בחמת זעם את כל מנת הקרטונים החודשית שלה צהובים וכתומים וירוקים צונחים על המדרכה הבנויה אבן משתלבת זרה לאדמה ולאבניה מכסים נקודות נקודות כתמים כתמים כמו שעושה נייר-יצירה של פעוטות שכרמלה דורכת עליו במנוסתה שהיא נסה אל חדרה, בושה ואשמה נכלמת מקשים את נשימתה בחפזונה, עיגולים שחורים מסתחררים לה בעיניה הכהות הפעורות במצחה הלבן הנחבט אל המדרכה מנפילה שהיא נופלת. עוד כתם. שיר המעלות אשא עיני אל ההריהיהיהים מאין יבוא עזרי עזרי מעם השם עושה שמיייייים ואההרץ לא ימוט רגליך איננה משתדלת עוד בתרגילי היוגה צלצולי טלפון תכופים ומפחידים נושאים בשורות רעות בקולות נעדרי חמלה חגית מבוששת להגיע עם בקבוק החלב הלחם והסוכר תיקה הריק שוכב במקום שהניחה בלילה ההוא

וקולה הרך שבו דיברה גם אל הרוצח טוענת אותו תקוות הזויות שסופן לב נקוב ושקית פלסטיק שחורה רוטטת באלונקה ועתה הוא כקול חריקת הדלתות הלבנות הנסגרות עליה לעד לנצח. הרקויאם גאוני חגית מנגנת בקלרינט בס אהרון בצ'לו פניה מחוקים כפניו של פסל ששובר ביד קנאים פסלים מחוקי ראש אחרים ניצבים לצידה באמפיתיאטרון הרומאי שאבניו נחשפו גם פניה של כרמלה נמחים והולכים חוי מגלה בדף החשבונות החודשי את חטאיו הקטנים שעבורה הם קשים מנשוא כרמלה ילדה מבוגרת אין צורך שתקנה לה סיגריות שוב מוניות על החשבון שוקולד פרה גם פנינו הולכים ונמחים הוא משיב הויתור נעשה קשה עליו מיום ליום גם על חוי פניו של איש זקן הן פני האכזבה חלומו קצר מאוד כסף שחסר נערה שלא נתרצתה ילד שסרח או נפל עטור תהילה בקרב מפואר אנחנו שני קירותיו של קניון ואין המלים מגשרות עוד בינינו אומר לה הצייר ואין בכוחו להביא לה סתם פרח או לקחתה לשדות המשתבלים שדבורים מזמזמות עוברות בהם עמוסות אבק פשתה ורודה וקידה קוצנית שפרפרים צהובים לה במקום פרחים בנעוריו הרחוקים הוא נוהג לחמוק בחשאי מבעד לחלון שרשת זבובים קבועה בו נזהר שלא יעיר את הילדים האחרים שראשם מופנה לקיר בציות נזהרים בחמת מבטה החמור של הילדה המטפלת הניצולה בשדה שעכשיו הם עומדים בו הוא יפשוט בגדיו ויפסע יחף על הרגבים הקשים מפיל עצמו על השיבלים הרכות הדוקרות עיניו ברקיע הרחוק והשקט מזהות נקודת עוף דואה במרחקים הכחולים הגבוהים שעין הנץ פוגשת בעינו מבהירה תעלומות פותרת את החידות שעוד יבואו עליו עין הנץ שתיישר ותחליק בחריצי האכזבה בפניו המזדקנים לא בצער כך החליט אלא בהשלמה מפוייסת. בחגיגות המשפחתיות הקטנות הוא צוחק עד בלי די נחנק בקישורי הפסטה ברוטב שום שמכינה חוי מספר בעונשים שמטילה בו הילדה הניצולה בבריחותיו משנת הצהרים בשתיקת הוריו הנכלמת לוגם את יין ההילולים שלו שימהו צורה קוופוקי? אהרון יכין קפה כרגיל במחילה מכבודו קטרין וכרמלה ואהבה שחומת הלחי מביטות זו בזו ואומרות ביחד בבקשה לא שוב הסיפור על החמור של נחמיה והוא מספר בנחמיה וחמורו שקושרים לו את הזין בחבל והוא לא אומר זין אלא מטאטא או נקניקיה ולאהרון נשפך הקפה מרוב צחוק ועיניו של נחמיה דומעות וכולם מרחמים עליו והבנות שואלות ואתה עזרת לנחמיה? והצייר אומר לא גם לי היו דמעות ובגלל זה משכתי בחבל חזק מכולם עד שבורח נחמיה השמן לחייו רטובות וכתפיו מכווצות לאמו האלמנה ואהבה אומרת איזה ילד רע היית והצייר מסכים ותוהה על הנקודה המדוייקת שבה פגש ראשו בליבו משונה הדבר

ומתסכל חשב שעם תחושת הצידוק המתעצמת למעשה האמנותי שלו גדלה גם מועקת החמצה וחידלון בלבו שאין אמנותו מפרנסת אותם והשיקוף שעושים יחשוף את הבושה לעיני כל ולא יחשוף את בדיו הגדולים עמוסי הצורות הנזיריות חשוכות הצבע שמזכירות שירבוטי ילד שתנועותיו גולמיות ובטוחות מנוסחות ללא פיקפוק בדים ששקיפותם גדלה והולכת ואמירתם חדה וצועקת שאיש לעולם לא יניחם על קיר חדר האורחים שלו ויצחק תחתן עם בני משפחתו, זולל פסטה עסיסית עם קיאנטי קלאסיקו מטוסקנה.
בועדה ישבו שלשה אנשים לפחות אחד מהם עשוי להיות תלמידו לשעבר לאחר בירור מנומס וקצר ייקבע שבתלוש שלו שהוא דף של שיקוף שעושים לו, תרשם הכנסה שלילית שמשמעותה בהסדרים החדשים, כך יאמר לו תלמידו לשעבר, שאין לך משכורת כלל בשלב השיקוף ושבשלב השכר הדיפרנציאלי עליך להחזיר לקופה הציבורית כל מה שאינך מרוויח בנוסף על חריגותיך אצבעותיו של הנער שבגר ארוכות ועדינות בפניו חיוך שהיה לו שהיה ילד מבויש ונחמד והצייר מבין שחובת האחריות שתובע תפקידו החשוב היא שמחייבת אותו בניסוחיו היבשים שאין מה שהוא מלמד אותו בינקותו שליבו של אדם משול לפרח זכור עליו וכלליו נקבעים יבשים ויעילים שהוא מנסחם בלשון ברורה של תקנונים שמעלעלים בדפיהם והשמות והתארים ומאוויי הלב והסערות הטובות והרעות שהם תמצית חייו של אדם דחוקים לתוכם בסעיפי הוראות ששלם המשכורות פורע ביום פקודה חגית היתה מסרבת למלא אחר הוראה שאין מצפונה מסכים עמה תרומת דם שהיא לוקחת ממנו לראשונה לאחר הסמכתה לאחות תואיל בבקשה להפשיל את השרוול מעדיף מישהי מנוסה יותר? לא רק אותך אפילו תדקרי בזרועי שבע פעמים וגם בשמינית לא יצא דם כורכת את החסם מעל המרפק באצבעות יציבות מחליקה את המחט בעדינות לתוך הוריד לא הכאבתי לך? תודה לאל חייה של חגית האחות הרחמניה לא הסתדרו לה לקטרין יש כבר תינוקת קטנה משלה שתקרא לה אמא ותחייך אליה כרמלה אולי תבריא ואולי לא אהבה נוסעת לאחר שירותה הצבאי לחפש באמריקה מה שאין מוצאים כאן אהרון לא יתגייס וגם לא ישב בועדות שיקוף כאלו ואחרות חייו יתנהלו על פי כללים של סדר מופר כחייו של הצייר הוא ישא כמותו שאלות ותחושות אשם על עצם קיומו ימשיך לקרוא שלום לעוברי אורח אילמים שירים שהוא כותב יימכרו בפרוטות צלילי הצ'לו ימלאו חדרים ריקים שרצפתם מכוסה בתלושי שכר נעדרי תשלום איש לא יעלה לשמאן לבקש לעצמו מחרוזת ברכה מצויירת איקונין או קמיע לשימו בפתח ביתו או מעל מיטתו שיבריח את הרוחות הרעות הוא יקנה

לעצמו קומפיוטר שבו נמצאות כל התשובות שאדם צריך להן אהבה אינה מבינה מדוע מסרב אהרון להתגייס לצבא ולמלא חובתו ככל האדם לאהרון תשובה מגומגמת שהיא תערובת של לא יכול ולא רוצה תסתכלי עלי הוא אומר את חושבת שאחד כמוני מסוגל להיות חייל? אז תהייה נהג או שקמיסט או טבח שעל כך אין אהרון יודע מה ישיב וחוי מציעה שוב ללא לאות את חלופת השרות הלאומי שלשמעה מצטמרר אהרון שצלילן של אותיות כמו למד ואלף ווו ומם ויוד מביא בליבו פחד ובגופו צמרמורת והוא אומר בשפיפות רוח ונמיכות קול שכמעט ואינו נשמע אל תלחיצו וקם להתקין את המחשב לכרמלה.
קריסטובל מנהל בצריפו מועדון קטן שחברים בו השרברב החשמלאי ונהג הבית אלה הם אנשים סגורים וטובים שמביאים אתם מתנות שתייה קטנות ומקבלים בתמורה תמונות זימה נחות ונעות שנוגעות בשורשי ירכיהם הכבדות והשעירות באצבעות עדינות של אושר ענוג עילאי ומצמרר עבד, חרף מוסלמיותו, מורשה ליטול שלוק וודקה (רק בעמידה חפוזה) שלצורך כך הוא עוצר לרגע בדרכו לארוחת הבוקר בחצר הבניין ונותן את הכוס פלסטיק בשפתיו הצהובות קודם שהוא ממשיך לדרכו מלוכסני העיניים אינם מורשים בלגימה על שום הקלות הרבה שבה נפרדים מהם חושיהם לריחה של כוסית העניין הוסבר להם בפרוטרוט פטר זוכה לעתים לנתח בשר מושרה בוודקה ובחגי המולד וההודייה שבהם אוכלים מוזמניו של נסטסה תרנגול הודו ממולא וריבת גרגרים שחורה מעורבת באוכמניות אדמדמות עונד הכלב מטפחת בנדנה צבעונית על צווארו החום ומסב אל השולחן עם החוגגים ואף מואיל לאחוז מזלג בשמאלו וסכין בימינו מקנח בכוסית של קריסטל יין אדום מהרי הקרפטים דומע בעשן געגועים העולה בארובות בתי האבן הקטנים משיח עם העבדים אודות חולצות רקומות שלובשות הנערות ופולקות שמנגנים באקורדיאון מיקצביהן חמישה רבעים ושבע שמיניות שמי שאינו מורגל בהן מחסיר או מוסיף צעד וצליל הקלרינט כבר מעלה את נסטסה לשולחן שהוא פלטה כבדה של סיבית שהניחו על גבי ארבע תיבות פלסטיק הכלבים המצומרים מתכתשים בחוץ בגינה החדשה של גברת קריסטובל שלובשת חליפת טריקו ורודה וצמודה עד מאוד מגן דויד עשוי זהב נוצץ תלוי בחריץ שבין שדיה המגולים עד קצות הפטמות ששוליהן חומים וענקיים היא מחייכת אל הרומני בעזוז אחוזה בזרועותיו על שולחן הסיבית טופפת ברגליה אחת עשרה תשיעיות וחמש עשרה שמיניות במיקצבים מתחלפים וכריסטובל שואג ציווחת קאנטו חונדו שמביאה לו וולונטירית

ספרדייה ממחוזות הפלאמנקו בהם לוגמים פורטו צימוקים צבעו אדום כהה מאוד טעמו בלול בניחוח חבית שעישנו בה שוקיים של חמון וינו ורדה הוא יין ירוק שעושים בפורטוגל טרה ורדה הן אדמות ירוקות שמפיקים מהן פיגמנט אוקסידי שמשתמשים לציור פרסקו שבו מניחים את הצבע על גבי טיח לח עשוי תערובת של סיד וחול דק נטול מלחים שצבעים שמוצאם באוקסידים אינם נאכלים בסיד החריף ונשמרים לנצח על גבי הקירות הישנים בבתי הכנסיות הגבוהים והחווילות החרבות למרגלות הר ווזוב העשן למרות מה שעושה הלבה שהוא שופך לאנשים ולחיות שנהפכים לאבנים ונשרף כל מה שיש להם ונשארים רק ציורי הפרסקאות שצבעיהם מחומצנים ואפילו לבה של ווזוב לא מוחקת אותם מחלון הסטודיו רואה הצייר את שדה השיבולים שמתקינים לקראת חג קציר החיטים במה מחבילות קש עליה יעמדו כוהנים לובשי לבן מקריאי מסכת החג המודפסת בדפי הסטנסיל שורות שורות שקוים אדומים של הדגשה מסמנים בהן התחלות וסיומים ואת מיקומם של נושאי הניסים והחרמשים ומועד כניסתם לקול תרועה שמריעה התזמורת בקול גדול פורעת במשבי חצוצרות אדירים בשיערם הסדור של אפרוחי המקהלה הגאים העומדים בשורה לרגלי הבמה ורינת הקוצרים בפיהם בשנים קודמות הוא מצטרף לחבורה הצרחנית שיושבת על חבילות הקש הדוקרות נופח בטובה תובע יותר קטעי סולו מתעצבן על הקצב השגוי של כלי הנקישה באוזניו הרגישות שמחת הרוגז הוא אומר לאהרון הקטן הטעון בצ'לו שלשת רבעי כמה כייף להתעצבן ובעצם יוצא לו להיתנצבע שעל כך הוא מוסיף מיד על רע שלתקוע לא יודע והם צוחקים ומחליפים ביניהם מבטים אוהבים ואהרון תוקע סי במול במקום שצריך לשים בו סי בקר והמנצח מתעצבן והם שוב צוחקים בשמחת הרוגז הנפלא שמאז מתחילות המלים יוצאות מפיהם בהיפוך אותיות בחג הקציר הזה הוא ישב עם כרמלה ויצייר אותה חורזת מוביילים עדינים של צדפים שהוא מביא לה מהים שכל יום שישי בשבוע הוא נוסע עם חוי לחוף ושוחה לסלע ואחר כך הם מלקטים צדפים וקונכיות שמביאות הסערות בחורף ובתולות הים בקיץ הוא לא יביט מהבמה אל הבנות המחוללות בבריאות שופעת אלומות שיבולים מבשילות בזרועותיהן השמנמנות מחליפות מבט תם עם אמן הגאה שבבוקר היא יושבת בועדה שמטילה עליו את הקנס הנורא מאשימה את כרמלה במחלתה הנוראה מזכירה לו את חלקו הברור במצב העניינים הנוכחי ועכשיו היא יושבת בשורה הקדמית שמיועדת למכובדים וזקנים לבה מלא על גדותיו ניצחונה שלם הוא לא יאשפז אותה לעולם במוסדות שבהם קושרים את הידיים למיטה ומזריקים לוריד חומר

שמביא אבק למחשבות ואבן לרגשות שיושבים בהם מרפאים שמקבלים את משכורתם וחוזרים בגמר זמנם המשרדי הקצוב איש איש לאוהלו הנעים מותירים במסדרונות הריקים ילדים חיוורי מבט שאמם יושבת גם היא בשורה הראשונה אבל עיניה אינן רואות אותם ולשווא יבקשו את אהבתה המזלות הועידו לי הורים חדשים אומרת לו כרמלה אמה וסי בבא שהם הורי האהבה של יתומי העולם הזה היא תיסע לאשראם בהודו נקלטת בזרועות האהבה הגדולה הזאת נמוגה כאד חיוכה מתוק ומבטה שליו בהליכתה הוא יקח אותה למקדשים הרחוקים לחיות או למות שזה היינו הך עבור המאמינים ימים חמים באים עליהם בשעות אחר הצהרים מנשבת רוח שרבית נעימה וקטרין מסיעה את גליל הקטנה לחדרם היא השלישית במניין נכדיו של הצייר נכדותיו נכדותינו מדגישה חוי שאלמנותה מותירה אותה עם אסף הקטן וקצבת תשלום שהוא החוב שמשלמת המדינה לאשה תמורת בעל שנמסר וילד שאולי עוד יילקח לנכדותיו מצד חוי הוא מחלק סוכריות זגוגיתיות ענבריות מקופסת פח צהובה שכתוב עליה באדום שוורצוולד שפירושו היער השחור ששם נולד וגדל אביו בעיירה שבשולי חומת היער האפל שצל כבד לו בשוליו בתמונות הצלמניה החומות הישנות שורות של נערים לבושי גופיות ומכנסי ספורט לבנים זקופי חזה וראש עיניהם הבהירות נשואות לאופק תחת בלורית זהובה שמקס בר עושה להם כבוד במהלומות שהוא שם במקס שמלינג וג'סי אוונס משיג את כולם למרות מה שצבע עורו שחור מאוד זוג מבוגר הוא יושב בכסא בגדיו מחוייטים עניבת פרפר קטנה לצווארו שביל מחמיר בשערו העשוי היא מניחה ידה בתנוחה מבויימת היטב על משענת הכסא הגבוה חליפת שני חלקים שחצאיתה מתרחבת מעט אל מתחת לברך מתמזגת בשוליה ברקע המרוטש שום חיוך בתעוד המחמיר הזה שבגבו קליגרפיית דיו נפלאה רשומה בצפורן נובעת שהצייר מתבונן בה תמיד ואומר לאהרון תבונת כפיים שאין יודעים עוד שבקומפיוטר ממששים כפתורי מקלדת ואין נוגעים בעיפרון ונייר כלל ולמרות מה שבצילום נראים בני הזוג שהם צעירים ופניהם הרציניות ובגדיהם עושים אותם מבוגרים ואלה הם סבך וסבתך שנערים צעירים עם סמלים אחרים שאחדים מהם חובשים ספסלים של אוניברסיטה של סבא שהוא פרופסור של פילוסופיה ואתיקה והומניסטיקה שבאים אליה אלה שמתכונים לתקן מה שמקולקל בעולם הזה ובמועל הפקודות הנשגבות לובשים מדים נוקשים ענודי תגים שחורים הם מוליכים אותם לתנורים סטודנטים לתורת המידות מובילים למקלחת אחרונה את מוריהם שגופם הרזה חיור וארוך בתמונה שהוא מצייר בתוך קוים של חוטי תייל חשמלי דוקרני נבלעים

באד כחלחל של פנסי רכבות משקשקות וצריחת הנשרפים והילולת אדוני היקום ולאחר המלחמה הם מכסים את התנורים שלא יראו מה שעשו ומשכיבים את ארובות העשן הנוראות שלהם ואומרים לא אנחנו או לא ידענו או פקודות יש למלא ובאניברסיטאות החדשות שלהם הם מלמדים במחלקות ההומניסטיות תורת המידות ואלמנותיהם מקבלות קיצבאותיהן במרקים שחרפו נפשם במעשי שרפה ומשלמים להן במרקים ולחוי משלמים קצבתה בשחים והם משחקים על השטיח במשחק הזיכרון שהופכים בו זוגות של קלפים עם ציורים נחמדים לפעוטות והנכדות מרמות אותו והוא שם פניו שאיננו רואה כיצד הן מציצות בקלפים קודם שהופכות אותם ומסדרות את הזוגות בערימה גדולה ואסף שהצייר אוהב אותו כאילו היה בנו צוחק אליו מקצה החדר בשקט שאינן אוהבות להפסיד והם אוכלים עוגה טעימה וקפופוקי וחוי מעשנת בחוץ על המרפסת משוחחת עם אשתו היפה של אסף ומזמינים גם את כרמלה שתבוא וגליל קצת בוכה ומיד היא צוחקת אליה שהורים שילדיהם בוכים ואין הם יודעים מה לעשות להם שיפסיקו מיד הם קוראים לכרמלה שתשים בהם ידיה ותחבק אותם ומיד הם פוסקים מטענותיהם ושבים וצוחקים ועכשיו שאני חולה היא אומרת כבתה גם האאורה צבעה הפך אפור כשיכחיל שוב יחזור אלי גם הכח המרפא אהבה מכינה סלט פירות ומגישה בקערות זכוכית עבה שקופה שתבליטי פרחים טבועים בהן לצייר היא מוזגת מעט ורמוט לתוך הפירות ומוסיפה כף גלידה למעונינים הוא מעונין אהבה מצוייה תמיד בעיצומה של מערכת יחסים כלשהי מחוי ירשה את פניה השחומות והאקזוטיות בנסיעות המשפחתיות היא קובעת איזה שירים ישירו הם שרים בקולות לאהבה קול חם נפלא והוא מבקש בלבו שהיא תעמוד ליד אבן הבזלת שיניחו עליו בבוא יומו ותשיר לו מיוסיק מיוסיק פור א ווייל שנדמה לו שכתב פרסל שבו נושר שיער המדוזות טפות טפות דרופ דרופ דרופ וחלל מערת הפעמון שבו שרה מקהלת הנערות בקולות של מלאכים מתמלא הד קדמון של אושר שאלוהיו אישה אימא מטר מטריה חומר הטבע אישה שהיא חומר הטבע שהדביר האיש מנתץ את בתי הכיפה העגולים בכלי זין שלו את פסילי האהבה והתרפים נושאי המנחות משבר את צלוחיות הזכוכית העדינות מגיר לארץ שמני פריון ובשם מעוררי תשוקות שמניחים על כל גבעה תחת כל עץ רענן לא עוד אלות אהבה עתירות שדיים לא עוד חסד אהבה משיחים עוטי לבן שיער פרא בלחייהם לראשם כיפות עיניהם נשואות מעלה בגלגול של דבקות קולם קשה בדברם אל החוטאים דברי תוכחה מצוות זכרות אילמה מקודשת מעוורת עיניהם שלא יביטו מטה לאדמה למטריה שיחנקו גופם במלבושים

ויסתירו את מעשה אהבתם צומות במקום חיבוקים סיגוף הגוף והנפש בדברי חרטה קשים במקום מלות אהבה שגלגולן על הלשון קל ועגול ורך כמו אלה שהיא אימא שהיא אדמה אהבה שרה יד ענוגה הייתה לו פעם אלוהים היה אישה בחדרם של חוי והצייר עומדת שתיקה והאוויר כבד ודחוס ומעיק שיניה האחוריות של כרמלה נושרות בצריבת החומצות שמעלה לה קיבתה וחוי מחליטה שאין היא מצייתת עוד לתקנונים שלוקחים לה תמלוגי אלמנותה שהיא מעבירה לחשבונה הפרטי מה שהעבירה כל השנים לחשבון הכללי שאין הוא משמש לה קופת חסכונות לעת צרה כמו שחשבה וחרדה באה בליבה וזעם בלשונה הבוערת שהיא מפזרת אש קשה צורבת מעלבון אפילו בחבריה הקרובים אליה שנגמרו ההסכמים הישנים היא אומרת לו ואנחנו עוד הפראיירים היחידים במקום שבו מצלצלים כיסי צדיקים גמורים במטבעות חטא גנובות אז גם אנחנו היא אומרת ושמה פיה סמוך מאוד לעיניו וחוזרת שנית בקול חזק מאוד גם אנחנו שהוא רואה כל אות ואות שיוצאת מבין שפתיה היפות שהיא מדגישה לו ומתיזה טיפות לוהטות באפו ואין הוא מחטיף לה נשיקה בשפתיה ונופל ביניהם משחק של תפקידים שהם עושים שהצייר משחק בתפקיד של גזבר שלהם ומאיים שתופסק השתתפות הועדה בהוצאות ריפויה של כרמלה ועל כך מאשימה אותו מיד חוי שמשחקת את עצמה שהוא מעלה בה בכוונה תחילה תחושות אשמה לא מוצדקות מה הכסף שלי הוא התנאי לריפוייה או הערבות ההדדית שלתוכה הפקדתי את כל כספי חסכונותי ואת כל חיי והמשחק איננו משחק עוד והצייר מיתאבן ליבו ופרצי דברים עולים מתוך מועקת השתיקה הארוכה שניצבת ביניהם כקיר ואין מלותיהם נוגעות ואין עיניהם נפגשות פיו של הצייר שעון על כף ידו כקוף-שתיקה מעלה בנחיריו אד קל של חלב רפתות לאצבעותיו גם ריח אדמה חפורה ופרחי בר ספר שירים שהוא מדפדף בו דף אחר דף אחר דף מקרב את השורות המנוקדות על גבי הניר הלבן נוגע בן באפו עד שהן מעלות באישוניו כתמים שחורים מטושטשים של דפוס טרי אחר כך הוא הופך בדפים וקורא את שם המשורר על הכריכה הרכה דבריו מוכרים לו היטב שהם מנוסחים בפשטות ברורה להכאיב שאגרופו שהוא קופץ על לחיו רפה קימוצו ונפרשות אצבעותיו ונפתחת ידו ומלים של אהבה מונחות בה שהשליך את כלי המלחמה ופיזרם לכל רוח מרחבי הלס של ילדותו מעלים בעונתם שדות ירוקים של חיטה עד אין קץ שהגב החשוף נידקר בשלפיה ולעתים משלטים שקרעי בד צהוב ספוגי דם נחים על שולי דרכיהם המעלות אבק לשמים הלבנים כאן נשכב תמיד הוא אומר לחוי ולא נדע אם נחים אנו על גבינו בשדה הקצור תרים אחר

עוף נעלם בשמים הרחוקים נוגעים זה בזו באצבעותינו או אם הפוכים אנו על פנינו דם ואבק בשינינו ומגפי איש זר בועטות בגוויותינו העירומות סודותיו הקטנים של הצייר הם ניצחונותיו וכישלונותיו כתמים כחולים שהם אזניה של נערה בציור ברוש כהה בודד על גבעה דפים של שירה שהוא מביט בצורת אותיותיהם קודם שהוא קוראן כינורות שמתענג על גונן החום וצליבת חץ הקשת על מיתרי הגיד המתוחים בצווארם השחור מנגינות שאל מליהן לא יקשיב והברות שהוא שם במקומן בונה בכפות ידיו קן לאיש אחד וחוי אומרת לו על כך האגו טריפ המנופח שלך והם משמיעים זה לזו מלים מלאות ריגשה מנוסחות ומנומקות שאינן נוגעות ואינן מתערבבות זו בזו קטרין עורכת השנה סדר של פסח משלה בביתה שאליו היא מזמינה את חבריה הקרובים שעימם היא נוהגת לצאת מדי שבת לוואדיות רחוקים של הנגב ללון תחת כיפת השמים כל אחד מביא משהו והם אוכלים גפילטעפיש שקונים בסופרמרקטים בקופסאות שימורים וגליל הקטנה צוחקת אל הציור המקושקש שתלוי על הקיר שהוא שלשה כתמים של צבעי צהוב חמניה תכלת לשון הפר וכתום מנוקד צבועים על לוח ישן של עץ שצבע לבן ועבה של קיר מונח ביניהם בכף ציירים שטוחה שמצייר לה סבה הצייר צוחקת קטרין אל גליל עתה עתה בני חורין בני חורין את סדר הפסח הכללי עורכים כמדי שנה בבית הספורט שסליו ומושבי הצופים שבו וכל מתקני הקפיצות והפיזוזים שבכל הלילות מרחפים מעליהם ומתחתם במעשי לוליינות מדהימים הלילה הזה הלילה הזה אל הדשא שליד בריכת השחיה אחר כבוד ותחתם מתפארים שולחנות ארוכים במפות ומאכלי חג וקישוטי אביב ובדים גדולים של סיפורי חירות שהצייר מתקין על הקירות סביב וכמנהגם מדי חג בחגו ישבו אהרון והצייר אביו על הבמה מאחורי המקהלה ויתקעו בכליהם שבני ישראל מעלים על נס חירות שהם יוצאים אליה ואביב שהם נולדים בו חדשים ויפים ורעננים כמו שעשו ברינשימנטו ושמים בשולחנות מאכלים נפלאים כמו ששם ברויחל בתמונות של חתונות שהוא מצייר להם שעדיין לא המציאו צלמניה של קאמרה אובסקורה והם יושבים מאחורי המקהלה מעלים על נס את הקנס בפנים חתומות ומתנשאות של כשרון ולעג פרטי וכללי מביאים גלי שמחה קרה בהד מצהלות הילדים המניפים שיבולים בים השיבולים שמסביב אחרי החגיגה מבקש הצייר להשתבץ בחליבת לילה בחצרות החשוכות הוא מקים מריבצן את הבהמות המפליצות בפרצי שופכת לבה רכה מעלות אד כבד של קש וזבל חם מוביל אותן בין הקורלים לחצר ההמתנה שבה נשטפים עטיניהן טרם ששמים אותן במכונות החליבה שלוקחות להן את החלב בצינורות של

נירוסטה מבריקה למיכל גדול של נירוסטה מבריקה שבחצותיהן של הלילות באות משאיות ענקיות של קבינות של נירוסטה מאירות בשלל אורות מהבהבים וטנקים ענקיים ולוקחות את החלב לתנובה ובילדותו לוקח אותו אביו באוטו שלנו גדול וירוק האוטו שלנו נוסע רחוק בלילות של קיץ שמרחיב לשדות הפלחה הכבדים עייפות של חום שבא הקיץ והפנסים עושים להם דרך על הכביש שעכברי שדה קטנים וגרבילים וירבועים ונחשים ותנים רצים מצד אחד לצד שני וארנבות זריזות שקרן הפנס אוהבת לצוד שארנבת שרצה לפניה עושה לה תחרות ואין היא עוזבת אותה עד שבא עיקול בכביש שאז היא עוזבת את הארנבת הלכודה שהיא צריכה להראות לאוטו את הדרך שאחרת הוא עיוור ומאבד דרכו ואין ילדי העיר הגדולה מקבלים בבוקר חלב בכדים ששמו הרפתנים באוטו בשקט הגדול של הלילה עושה המנוע רעש שמגדיל לו את השקט שמונח בחוץ על השיבלים הכפופות בכובד הטל ומבעד לחלון הרועד שהוא מביט החוצה מנעימות של קן שרק הם שניהם יושבים בו יחדיו שאביו מחזיק בהגה וכתמים של אור קלוש וחם שמביאים לו על פניו שעונים של אור ירוק ואדום שמראים לו את המהירות הנכונה וכתמים לבנים עושות קרני הירח לאבטיחים במיקשאות לצדי הכביש הישן וצללים עושים האקליפטוסים, שמונחים על הכביש הישן כמו שאוהב מאטיס לשים בתריסים של חלונות שהוא מצייר והוא שר לפרות הצועדות שלו וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ ואם רק חוי היתה מבינה ולו יכלו שניהם לצחוק ולחגוג יחד ניצחון קטן אחד בלבד להלן מקצת תוכניותיו של הצייר לקנות מחשב משוכלל יותר ולשפר את האתר שלו לבצע כמה פרוייקטים פיסוליים באבן לנסוע להודו לאבד מקום וזמן בשבילי ההימליה בנפאל בתי הבוץ במאלי מרוקו וצנעא מסע צליינים לסנטיאגו די קומפוסטלה לבנות בית לבן באי לסבוס לקבוע צלב ומנורה וחצי סהר בקירות המטוייחים לבן שבאדני חלונותיהם המקושתים עציצי גרניום אדום ופסלי בודהה חומים וצהובים ולטאות של אבן ירקן וחלוקי נחל מלוטשים ופקקי שעם של בקבוקים ובקבוקים מקריסטל כחול וזכוכית ירוקה ובמרתף יין רצינה לבן בחביות שבפתחיהן פיסות בד לבן קל של כותנה שבהישמע רחש התסיסה מוסיפים פנימה כוס קטנה של שרף אורנים ואת יין הרצינה המקורר מגישים בקרפה קטן של פח אדום וזוללים קלאמארי קטנים שצורבים על גריל עם דזאדזיקי שהוא יוגורט שבוזקים בו מלפפון גרוס וכמות נכבדה של שיני שום ושמיר קצוץ ומגישים אותו צונן בצלוחית ירוקה של גלזורה טורקיזית בצבע הים ושוברים במזלג את פיסת גבינת הפטה העבה והמלוחה המונחת על גבי הסלט הטרי של עגבניות ומלפפונים ובצל אדום חריף

שחותכים בסכין גסה ומפזרים פטרוזיליה וטובלים בשמן זית וטעמו של יין הרצינה נכנס בתיקרת החיך קודם שהוא מתפזר בחללו של הפה ונספג בגרון ומעלה אד קל במערות הלחי ומכין את הלשון לצריבת גראפה לבנה כבדה כשמן שמבשלים אנשי ההרים מזג העינב גיבעולו וגלעיניו שקונים אותו בצדי הדרכים בבקבוקים שקופים שאין בהם תוית ויש בהם סוד של אושר פשוט ומושלם פטר קוס אמק אתה והכלבים המצומרים שלך דורסים לי את כל הפרגים הגינה של קריסטובל יורדת מגג הצריף שלו לפתחו שתוכל חברתו הורודה החדשה לשבת על שרפרף קטן בתוך הפרחים שהוא מביא לה והיא מטפחת אותם בזמנה הפנוי הרב הצייר מביא לחורשת עצי האקליפטוס שבתוכם עומד צריפו פרחי בר שהכחידו המתיישבים שכובשים את הגבעות ומבטלים את הכלניות והצבעונים ושום הבר הסגול ופעמוני הגשם והסייפנים הסגולים והחרדלים הצהובים והסגולים והלבנים והנוריות והקידה החלמונית והרותם הריחני מפני שתילים שמביאים מאירופה הגשומה שהם יפים וירוקים ורעננים בעת קנייתם שהם עומדים בתוך עציצים נקיים במשתלות מחופות שעושות להם אקלים נעים של אירופה ואין הם יודעים מה בא עליהם שמוציאים אותם לגינות שאין להן גג שיגן עליהם מהשמש היוקדת ומהרוחות החמות והקרות שאינן מביאות מים להשקותם כמו שהתרגלו בארצות מולדתם ומיד הם מתייאשים ושומטים ענפיהם ומשירים עליהם ומביאים להם מים יקרים לחיותם ועוד מעט יביאו להם מים מארץ הטורקים שגמרו לשתות כל מה שהיה ולא הותירו כלום ואין הם מתאוששים אפילו שמפנקים ומטפחים אותם אבל הם מתגעגעים הביתה והסתווניות והכרכומים והפרגות והדודאים אוי הדודאים הנפלאים עם עלי המנגולד הירוקים הגדולים שפריים סגול ועדין וחלק ומבריק והם מגלים עצמם לפתע פתאום פורשים עלוותם הכהה להולכים בשולי הואדיות שאליהן לא יגיע להב המחרשה ועפרונים מצוייצים שצבעם אפור צהבהב כאדמת הלס נוסקים בחרקים הזמזמניים קרוב לאדמה כמו בשיר האביב אל דומי אל דום עפרוני ברום שעושים מלים עבריות למנגינה של גרמניה והם מצפים שיעלו את המתאזרחים הזרים לספינות שיחזירו אותם לשדמות בווריה וחממות אמסטרדם והם ממתינים בשקט המידברי תחת גלימת הקרום הדקה של האדמה המרוססת והצייר מפנה להם עתה את הטריטוריות מלקט זרעים בעונתם ומשיב אותם לאדמתם ומחזיר להם את השטחים הכבושים שלהם עד שבאים הכלבים המצומרים ורוקדים בפרחים עם חבריהם שהם מביאים להתפאר בפניהם על ממלכתם ועלי הכותרת פורחים לאויר ואבקנים צהובים של חרציות וגרגירי פרג שחורים ואפורים ממלאים את

אוזני המתהוללים וראשם המצומר והצייר אומר לאהרון אוס קמק נמייקים והם מלטפים את ראשי הכלבים ומגישים להם מים בקערת פלסטיק ירוקה שחוי נוהגת להכין בתוכה בצק שהיא עושה לעוגת שמרים של שבת וכתמי אבקה צהובים וכחולים ואדמדמים דבקים גם באצבעותיהם ובשיער שעל זרועותיהם והכלבים נוגעים בלשון לחה ונעימה בכפות ידיהם רצינה ששמים ביין הלבן שמים גם באבקות של צבע ומטפטפים מעט חלב של תאנים וחלבון וחלמון מופרדים או לא של ביצה טרייה ומכינים טמפרה שטובלים בה את המכחול ושמים בנייר והיא מתייבשת ומעלה קרום זגוגיתי דק ושברירי ומבריק כמו בטן חלקה של צדפת אם הפנינה ופי הכושי שבבקרים של שישי נמלטים חוי והצייר לחוף הים ואוספים צדפים שטוחים וקונכיות מגולגלות למוביילים של כרמלה אבני מרפא שהן גושי אבן קטנים שחורים ירוקים ולבנים שכידרו הגלים לכף היד שתחפון ותלוש ותספוג והצייר מלקט אותן ומניחן בביתם במקומות שאינם נוחים לחוי ומוצאן תחת כר השינה שלו בשעה שהוא נכנס למיטה ופעם היה מוצא שם אגוזים ושוקולד עטוף בנייר של כסף שחוי היתה מפנקת אותו במשחקי אהבה קטנים ועכשיו היא מרפדת מצעו באבני נגף מלוכסני העינים החביבים שכל רע לא נשקף מהם והם רוחצים את גופם בכריעה תחת זרם מי הברז הקרים בגינת הירקות שהם מגדלים בה שעועית תאילנדית ארוכת תרמיל ופאפאיות ופלפל אדום חריף ודלעת בעלת צורה מעוקמת וחסה ובצל ופטרוזיליה וסלרי ובית הרחצה שלהם שמתקינים להם מקלחות זולפות וברזים וכיורים נוחים ומראות חדשות שיעשו עצמם נקיים ויפים כמו שעושים אנשים של תרבות והם שמים במקלחות ובכיורים ווקים וסירי בישול ששועלים וחתולים וגורי כלבים מתבשלים בהם ואת כביסתם שהם מכבסים הם תולים על חבלים מתוחים שנתקלים בהם בחושך שהחשמלאים מסוכסכים בינם לבין עצמם ובין עצמם לבין כל העולם כמו שאומר מתי כספי מה שאומר לו מוריס מלחמת עולם שהיונה שלו מחרבנת על הכביסה של שרה ועושה מלחמת עולם שהם שמים זה בזה לומים ובלוקים וברזלים ואין מי שיתקין אור להולכים בשולי המחנה אבן שחורה וגדולה של בזלת מנוסרת שהביאו מהרי הצפון מונחת בצד השביל מאחורי צריפיהם במקום שנמצא מוטל סנדלה של חגית וקובעים בה טבלה של ברזל גס שנוהגים לקבוע באנדרטאות המאולתרות לצידי הכבישים וכתוב בה לזכר ביתנו חגית שנקטפה ווזה הכל ופרחים אחדים שמשקים אותם בטפטפות נוזלות מתבוננים בעוברים ושבים בעצלנות מפוהקת שריקות עליזות של שחרורים מבשרות את בואו של עבד מחאן הנביא יונה וכבר מתבהרת צלליתו מתוך אפלולית ההרדופים ונסטסה

מגיש לו מנת ויטמינה ואין הם נעלמים עוד מאימת החוקרים בפרשת הרצח שאחרי הרצח משביתים את יושבי הצריפים מעבודתם למשך שבוע ימים ומתקשרות שמועות והערכות של מומחים מקומיים ידועי דעה ורבי מלה בדבר זרים ועבודה זרה ומעשי פולחן מסתוריים ופגניות פרימיטיבית שמוצאה ביערות גשם רחוקים ומלכודות פתאים עשויות להבי במבוק מכופף שחותכות לפתע באבכת ברק שהן משתחררות כמיתר מתוח שפקע במעי חיילי מרינס נאי מראה תקריב פניהם הגבריות ממלא את המסך השחור ביסורים קשים ונוראים ומה שמפסידים הילדים שאינם יוצאים לשדות הקרב שלא יראו מה שעושים האנשים זה לזה ומשלימים להם במסכים השחורים ראשים כרותים ומעיים שפוכות להראות מה שהפסידו שהם יושבים בסלונים שלהם ובשדות האורז מושלכות גוויותיהן הנרקבות של נשות הכפרים גולגלותיהן הלבנות נחות על חלוקי האבנים ומיד רואים יודעי הידיעות את הקשרי הדברים ועל אף שהרוצח מודה מיד במעשה ואף מראה לאנשים לבושי האזרחית שמביאים אותו בקרון סגור ושמים בידיו הכבולות סיגריה ומדליקים לו וטופחים בחביבות על עורפו את כל פרטי המעשה הנורא שעשה והאופן שבו הוא מכה אותה בסכין ואין הידיים שנגעו בו במחוות ידידות יכולות לכסות על הפנים והחזה והבטן מסערת המות הבאה עליהם ונוס הנולדת מן הים עומדת על צדף רוחות השמים נופחות בה חיים ורפרודוקציה של בוטיצ'לי שהוא מראה לאהרון שאומר רק בקול רועד ועינים דומעות מה זה עם הידים שאינן פרופורציונאליות שאין לו דבר אחר להגיד אותו ועל כך משיב לו הצייר הכל יחסי שאת הסנדל הביאו לצריפים הכלבים המצומרים שסוחבים חפצים מכל מיני מקומות ועל בני עמנו טפלו יודעי דבר אחרים במקומות אחרים אשמות נוראות לא בגין סנדל שמביאים כלבים מצומרים אלא בגין דם ילדים נוצריים קטנים שמערבבים בו קמח שמכינים אותו מצות לפסח ועל אף כל העובדות החותכות האלה מתבקשים מלוכסני העיניים אחד אחד אל חדר החוקרים שקובעים בבית הרחצה שלהם שעשאוהו מטבח של ווקים על אש גלוייה והם יוצאים משם צחים כשלג חפים מכל אשמה מלבד אשמת היותם זרים שמדינות הים סוחרות בהם לתועלתן עוקרות אותם ממקדשי הזהב שלהם וממנהגיהם רבי השנים והמסורת ומקידות קטנות של נימוס בכפות ידיים שהם מצמידים לחזה צרור פרחים טריים חרוז בשרשרת מונח בהן מיערות קוקוס ומטעי אורז ושמים אותם באדמת החמרה והלס שירססו ויחרשו אותה וישימו מים יקרים בגומות העצים ויטפסו בענפיהם לגזום אותם ולקטוף פרי לא להם קריסטובל נעלם למקום לא ידוע ושב רק כשרוגעות

הרוחות והחשמלאי מחבר מחדש את המגעים שנותקו בצריפו והשרברב מושיב אותו על גבי כסא בפתח הדלת הפרוצה ומביא קערת מים חמים וחופף את שערותיו המאובקות ומחליק את פניו המבוהלים בתער ונהג הבית מגרף את הניירות והפלסטיקים ועלי האקליפטוסים ופטר גוער במלוכסני העיניים השבים מעבודת יומם רישומי פחם ובדים שעונים על קירות הסטודיו שבו יושב הצייר ומעיין בכתב עת אמנותי מהודר שדפיו מבריקים ומלוטשים ותכנם תמונות שחור לבן מטושטשות וטכסטים עמלניים מדיפי ריחות רעים שאמנים שמתגייסים וצועקים צעקה של שבר ושמים ברזלים ואבנים ועצים זה בזה ועושים מייצגים ותמונות מטושטשות של וידיאו ומנסחים ניסוחים מלומדים מאוד על הניירות המבריקים ואינם עושים יותר כלום ורק מחכים שממונאי אמריקני או יפני או אחר יקנה עבודותיהם והצייר אוהב שהם עושים עבודות של אמנות ואינו אוהב מה שכותבים האנשים שאוהבים לכתוב על האמנים ועל מה שעשו שהוא טוב או רע שלעשות עבודה של אמנות אינם יכולים ולכתוב מלים כן והוא תוהה עליהם מדוע אינם עושים עצמם סופרים או פילוסופים או משוררים ורק מרכלים במעשים של אחרים ואין המגאזין מביא לו נחמה כשם שעמודו הראשון של עיתון יומי מסליד אותו בפלקטים נוראים של אלימות גלוייה שעושים אנשים קטנים אלה לאלה ואלימות נסתרת שעושים אנשים גדולים של שררה לאנשים הקטנים ושהדיינים מוצאים אותם זכאים מפני עורכי הדין המלומדים והמחוייטים שלהם שבכל הלילות אנו ממלאים כיסי חליפותיהם החדשות אגוזים של ממון רב והלילה הזה הלילה הזה כולו גם וכולללו בא לו בעגה שינקינאית ואהבותיו הראשונות שבות אליו פתאום ודוקרות בו נפשו עמוסה עד עייפה בפרשת העניינים שבה אשפזה עצמה כרמלה בוקר אחד ואמרה לכולם די טפלו בי שלאחריה הוכתה חגית למות בסכין בחדרה בצהרי היום שעה שהאנשים סועדים בבתי האוכל וממלאים בטנם תפוחי אדמה מבושלים ודג מטוגן והמחלוקת שקמה בין חוי לבינו שצריך שיביא כסף לריפוייה של כרמלה ואין ציוריו נקנים ובהלה נוראה אוחזת במעיו ובלבו ופוקחת את עיניו והן קרועות לרוחה שרואות שאמת מה שאומרים כולם שצבע השלמונים הוא לבדו צבע החיים אין בלתו שהוא קונה את האדמות והבתים והעצים והשמים ואת החיים ואת המתים וכל מה שמתאווה נפשו שיהיה שלו וגם את אהבתה של חוי בוקר טוב אליהו אומר לו הרכז הכלכלי של הועדה מה איכפת לנו מהציורים שאתה עושה לך תעבוד או תקבץ נדבות ואשמה גדולה מביאה למצחו גון חיוור והדם נשאב משפתיו לתוך שיניו המאדימות וזיפי לחייו וסנטרו מלבינים וניחומים שהוא

מחפש למלא בהם ליבו ברגעים קטנים שהוא מגניב מבטיו לעיניה הכחולות של הנערה שהוא עובד איתה כמו שהוא עושה לנערות כשהוא עדיין איש צעיר שהוא פוגש בעיניהן ובשיניהן הלבנות ששפתיהן מחייכות אליו והיא מגמיעה את העגלים הרכים מיד עם היוולדם בחלב שהיא מוציאה מעטיני האם שקוראים אותו קולוסטרום ויש בו דם של אם וחומרי חיסון של אם והוא טוב לעגלים רכים ורע לבני אדם ואין היא מחזירה לו מבט ואין הוא מוצא מנוחה בעינייה וגם לא בזיכרון אהבותיו הישנות וחמורו של נחמיה הקטן והשמן עולה בדעתו וקושרים אותם זה בזה ומושכים בחבל גס וארוך בקונכיותיהם ואהרון הקוויקר הפאציפיסט צועק לו בדמעות קוופוקי? והוא נגרר בחבל והחמור הקטן מועד והוא עוזר לו ומגמיע אותו בקפה שמושיט לו אהרון וקטרין מרימה את התינוקת הקטנה והעגולה שצוחקת אליו סבא וכרמלה וחוי מסתכלות בקלפים גדולים של צ'אקרות ואסף ואישתו היפה והנכדות עושים שלום מהמכונית יד שניה שלהם נורוק קריסטובל שלום וברכה לקולומביה ותאילנד אהבה שרה בקול נפלא עד אין קץ מיוסיק מיוסיק פור א ווייל של אול יור פייס בי גייל ביום דלת הלך משה דלת לעולמו הפרות סרבו להחלב ועצרו את עטיניהן מזקירות זנבן מקשיחות פטמותיהן בועטות לכל עבר גועות ומפרישות פרשן הדביק בצרחות מחאה וגעגועים פוטרים לביתו את השוקל שדוגם לפרות את איכות החלב שיוכלו אנשים לשתותו ללא חשש שאין אדם סומך על רעהו ומעמידים מבקרים ומבקרי מבקרים אחד על השני ומפקחים ופקחים ויותר שמשתדלים איש על רעהו יותר מרמים איש את רעהו ורק הפראיירים יוצאים נפסדים ומפסידים שהם לבדם שומרים את החוק ונושאי המשרות עומסים עליהם מסים ומטלות ורושמים לעצמם משכורות נאות ומתנות שונות של רכב מהודר והוצאות חמודות שמגלמים אותן לצרור עגול ויפה כי זה טיבה של תחרות חופשית בעולם חופשי שאומרים לך שאין האנשים שווים וצרכיהם אינם שווים ויש אחד שהוא עשיר ומגיע לו עוד ואחד שהוא עני וימות ברעב ואלה גם אלה חובשים כיפות ונושאים צלבים ומשתחווים מזרחה ומערבה לערים הקדושות ואין העשירים כורעים לפני הגוססים להגיש להם חופן אורז מבושל לפיהם לחיותם עד שלא מוציאים את כל החולבות ללווייה אין הן מתרצות דוחפות עצמן לקרון השחור בראש מסע האבל נוגעות בחוטמן הזב בעטיפת הארון דוחקות לצדדים את אשתו האבלה של משה דלת שהיא נתמכת ביד שתי בנותיו ובעלן המשותף וכן על ידי מזכירתו של הבעל שהוא בעל חברת ההובלות ירקון ח. בע"מ שמזכירתו מנהלת לו ואף מפשילה עבורו את חצאיתה באחורי הקבינות מאחורי הוילונות

שמכסים על המזרנים שמניחים להם הנהגים לצורך מנוחה בהפסקות שהם עושים בדרכים הארוכות עם טרמפיסטיות ובלעדיהן חפושיות וחרגולים וגמלי שלמה ירוקים ולבנים עולים בנחילים מתוך החיטה הקצורה שלא מלאו גרעיניה בשל עצירת הגשמים טכס אילום האלומות נערך ממש בשעת הלווייה בעקשותו של קומיסר התרבות שאין עצירת גשם או החלטתו של אדם שהוא עולה על הגשר שממנו יוצאים מן העולם הזה ואין הוא יודע להיכן הוא נכנס מזיזה אותו מחובת קיום פולחני וטכסי המקום עורבים ושרקרקים שזו עונתם פורצים כמטוסים לתוך ענני הלהקות הזמזמניות במקוריהם רגלים פרוקות וכנפיים שקופות לתאבון והנערות מחוללות לצלילי החלילים והתופים והאקורדיאונים אל מול תהלוכת האבל שמוביל משה דלת בקרונו המאולתר שנצבע שחור שאחריו גועות הפרות געיות אבל קורעות לב האנפות עומדות על גבן מנקרות בכוונה רבה באזניהן ובאחוריהן וקהל של חרקים מדדה מאחור בצירצורים ושריקות בעלן של הבנות מנצח על שלשול החבלים ושליפת הקרשים קודם שמורידים את הארון לבור ואפניו של משה דלת נטמנים עימו שימשיכו וישמשו אותו וגם נעלי העבודה השחורות הכבדות מורדות לקבר לקול בכיין הגובר של החולבות ולהקת נעריו מלוכסני העיניים של בעלן של האחיות שהוא גם בעל החברה להובלות מתנפלת על הטוריות והאתים בהוראתה של המזכירה טפיחת רגבי האדמה על קרשי הארון מתערבבת בהלמות תופי החוגגים את חג הקציר את צוות עובדי הבנין פוטרים לביתם לימי חול המועד שלא יפריעו שאינם שייכים בערבים מעלים המסכים הלבנים בסלונים המשופצים תמונות של ילדים מקורזלי שיער נושר על פדחת מוגדלת עצמותיהם קורעות בעורם המצהיב בטנם נפוחה תחת פיהם הפעור זבובים בעיניהם ובעיני הבהמות החומות המוטלות במרחבים הצחיחים רקלמות של מוצרי חלב ובמבות מתערבבות בלהגו המשמים והזורח של מראיין שנון פרצי צהלתה של אשת עסקים מחומצנת שרושמת לה רשימה פוליטית חדשה משל עצמה אותה היא קוראת על שם הבושם הפופולארי אותו היא מייצרת עבור גברים שישימו בבתי שחיים ובתי מיפשעתם בצאתם אל אהובותיהם חוי מכדרת קציצות דג ומכינה מרק ציר דגים עם קנעיידלאך ואטריות ביצים ומציות זהובות לסעודת החג השני שיעשו עם הילדים והנכדים אהבה עוזרת בידה בהפסקות שבהן אין היא עוסקת בענייני האהבה שלה שהיא שולחת את אהובה לניו יורק לעבוד בסחיבת רהיטיהם של האמריקאים שעוד חודשיים היא מסיימת את שירותה הצבאי והיא מצטרפת אליו לקיום מצוות שמרטפות או מלצרות או עיסוק אחר שאין חובת גרין קארד בצידה שמעשה של

חלוציות הם עושים שהולכים לאמריקאים להראות וללמד להם מעשים של חלוציות שאינם זוכרים שהם עדיין צעירים שהחלוצים מביאים רק רעות גדולות שהם עוקרים אינדיאנים מאדמתם ושמים עליהם צלב של ישו במקום נוצות נשר נפלאות ששם עליהם מאניטו כמו שכתוב ביד הנפץ ומוציאים אותם משדות הצייד הנצחיים לבתי דין של מעלה ומטה שיש בהם מלאכי שרת ומלאכי חבלה ואין בהם ביזונים שהרגו את כולם שאינם הורגים לצורך אלא מתאווה שיש להם שהם אוהבים להרוג ואין הם מבקשים סליחתה של החיה שנאלצו להרוג שמיתה שלהם עושה אותם חיים ואינם שמים דם שנוטף מצווארה בפיהם שתביא להם את כוחה ואינם מורחים ידיהם ובטנם ורגליהם ופניהם בנוזל האדום שתיכנס בהם נשמת הקורבן וגם אין הם אוכלים את הבשר שהרגו בביזון בשל ראשו שהם קובעים בקירות בתי המרזח שלהם מעל בקבוקי מי האש שהם מביאים לאינדיאנים שתאבד עליהם דעתם שלא יראו מעשי חבלה שהם מחבלים בארצם הנפלאה שהם כובשים אדמתה במעשים של חלוציות מכסים פרחיה בשלמת מלט כורתים עציה לשים תחתם בתי חרושת עשנים מגירים רעלי מלחיהם ותחמוצותיהם למי הנהרות הזכים כמו שעושים גם בנחל קישון ובירקון ובנחל אלכסנדר ובכל הנחלים שיש להם גם בארצם שלהם שאין הם צריכים לנסוע לניו יורק הרחוקה לראות מה שמצוי להם בביתם המיידלאך קצויינים מודיע אהרון והצייר מקדים בכוסית יין לבן מצונן ואת הסעודה יערכו רק בערב וחוי גוערת בהם שכבר הם מתמלאים בנישנושים ובאלכוהול מקלקלים בסידור הנאה שאהבה והיא עומלות עליו בשקידה רבה וכל קציצה שאהרון קורא צקיקה ומוציא אותה משורתה ושם בפיו ומלקק אצבעותיו והיא עושה רווח בערמה וברווח נופל פרור אגוז המלך לא מוזמן וכל הסידור הנאה נסתר ומתבלבל הכלבים המצומרים שמקומם בימים רגילים בצריף הסטודיו מוזמנים גם הם ומקבלים נתחי עגבניות מתובלות בסחוג ופלחי מלונים שאין בעלי הבית מביאים בשר לפיהם רק דגים וחיות קטנות שקוראים אותן פירות ים ואין הם דומים לפירות כלל אלא לאוסף שמונצים שהוא אוסף בכיסי מכנסיו הקצרים בשיטוטי ילדותו רק שבכיסיו דוקרים חוטי הברזל והמפתחות והגולות ובפיו טעמם של הפירות רך ועדין ואם יאכל אותו כריש בדרכו אל הסלע ויבוא עימו חשבון צדק שהוא רעב ואין כליותיו מייסרות אותו שאכל דג חי ולפחות איננו מת מוות חסר תוחלת בכביש או בשדה הקרב ונמצא מחזיר לים מה שלקח ממנו בבית החליבה תולים את תמונתו של משה דלת שבה הוא צעיר ונאה ובלוריתו מקורזלת איש מגושם לבוש גופייה אפורה ומכנסי חקי ומגפיים ושיניים שרווחים

גדולים ביניהם וכובע של טמבלים על אחת מעיניו וטרוניית הפרות פוסקת והן ממהרות למועד חליבתן בשמחה מבקשות שישימו להן מנגינות של מוצרט ווויוואלדי ושוברט שנוהג להשמיע להן משה דלת בעת שהוא מלטף את פטמותיהן ועינייהן המצועפות תלוייות בפניו שבתמונה שהן צעירות בשלושים שנה זכרונות נעימים של שדות מירעה ירוקים וגבעות אחו קצור שמביא להן משה דלת מארץ מולדתו הרחוקה מעלות טיפות בעיניהן הגדולות חביב עליהן במיוחד האופן שבו הוא נוהג לשים את שרוול הפלסטיק על זרועו ולתחבה עד שורש כתפו באחוריהן הזבות אצבעותיו מדגדגות בקרביהן בזרעו של פר להפרותן והמרננים מרננים שלא את זרע הפרים בלבד הוא שם ברחמן והם מביאים אורחי שבת שלהם לראות עגלים שבלוריתם מקורזלת ורווחים גדולים בשיניהם שהם פותחים פיהם וגועים בקול נכאים גדול ומתגלגל אבאבאבא ומבקשים שישימו להם את קול המוסיקה שמנגנים בו פרלודים של שופן שמנגנים להם רובינשטיינים ואשכנזים וטעם אוזניהם מתפתח אף מעבר לידיעותיו של משה דלת וסטרווינסקי ופנדרצקי וסטוקהאוזן מביא דיונים ומחלוקות לקורלים לבית החליבה ולקבינות של מובילי החלב לשתי נשותיו שהן בנותיו של משה דלת אומר בעל חברת ההובלות ירקון ח. לופטגשעפט לא צריך פה ציורים ושירים ובלטים רק עבודה יעשו לי מלוכסני העיניים ויבוא הכסף ואין צריך לעסקי אויר שרק הוצאות בצידם ואת נכדיו אין הוא פוקד שמזכירים לו שהוא כבר סבא ובלילות של שבת הוא מקפץ בבית הריקודים המקומי האפל נעול סנדלים נוטף אגלי בירה כבדים פיו שוצף קצף לבן שלמחרת אחר שהתעורר במיטתה של אחות זו או אחותה או המזכירה של חברת ההובלות ירקון ח. מוצאים אותו חבוש נעלי כדורגל מקדים לשאר המתחרים שותפיו למלחמת החרמה של שבת אחר הצהרים על הכדור וביום ראשון שוב עולות הצעקות הרגילות של סידור העבודה מצריפו שהוא מסדר את מלוכסני העיניים שלו ונהגיו ומשאיותיו לעיסוקיהם השונים בקללות ובצריחות ובפקודות רמות ולחגים הוא מקפיד לסדר לכל אחד צרור נאה של יין ושוקולד ופרחים מה שאין זוכים לו תושבי המקום הרגילים שאין הכסף מצוי בקופת הגזבר ועושים שיקוף למה ירוויחו ומה לא ירוויחו האנשים ולאחד נותנים יותר ולחברו פחות שבעולם נהוג שיש שווים יותר ויש שווים פחות ומתכתשים ונלחמים ביניהם ובשעות הפנאי קוראים במגאזינים היומיים בחדשות ובמוספים של ממון ונדלנים ורכב יד שנייה ומסתבכים בעסקאות מפוקפקות שלומדים מקברניטי המדינה איך יקבלו מתנות ותרומות שפטור מלרשום אותן בספרים ועורכי הדין הממולחים שלהם גוזרים עליהם שלא יפצו פיהם

והשופטים סוגרים את תיקיהם מפני הוכחות וראיות שאין מוצאים אותן שהן נחבאות היטב שהם מכסים אותן ערמות ערמות של מלות דין מנוסחות עד שמתבלבלת דעתם של הדיינים והם אומרים לעורכי הדינים היקרים צאו מעל פנינו שראשנו סובב עלינו וקחו עמכם לקוחותיכם שעבודה רבה להם שכולם קונים ומוכרים בכסף שאין רושמים אותו וערמות גדולות של תיקים עוד מונחות לפניהם לעשות להם דין של חוק ולא דין של צדק לחוי אימה נוראה ממקומות סגורים שהיא מתעוררת לעתים בלילות בבהלה נוראה שהיא חולמת שסוגרים אותה בחדרים אטומים והיא משליכה מעליה את הציפה נושמת בכבדות מחפשת אויר שהיא נחנקת מאימה וגם במרחבים הפתוחים שאליהם הם יוצאים נופלת עליה הבהלה הזאת והוא מחזיק בידה והיא נרגעת שמנוח הם מוצאים רק בואדיות הרחוקים שהם מדרימים אליהם מצרת הצפון והצפוניים ומצרות פרטיות עד שיבנו את ביתם הקטן הלבן באיי יון בדרכים מציעים רוכלים זריזים שעושים להם תחנות של אוטובוסים דוכני מכירה שהם עומדים בצל והנוסעים שממתינים שיבוא האוטובוס לקחתם למחוז חפצם עומדים בשמש שאין הפרחים והפירות אוהבים שמש והם צריכים גג של תחנת אוטובוסים שיעמוד מעליהם וגם הפיתות צריך שישמרו טריות שעבר מועד חול המועד שאוכלים בו מצות של פסח ואין כופים עוד לאכול מצות שמורחים אותן חמאה קשה והן נשברות ואת הפירורים שנדבקים באצבעות שמים בפה ובעת שמגישים שבר זה או אחר לאכילה הוא נושר מבין האצבעות שהוא שוב נשבר וצידו המרוח דבש מדפיס גושים שקופים חביבים על כף היד ועל גב היד וגם תולה לרגע על שערות הזרוע והכותונת החדשה קודם שהוא נשמט ארצה ונדבק בצידו המרוח בסנדל או ברצפה שמנתרים לברוח מהדבק והוא מתעתע ונושר לרצפה גם מה שהיה ביד השניה ונוחתים עם סוליות הסנדלים על מה שמונח על הרצפה ועושים עקבות של דבש לנמלים וללשונות חמים של כלבים מצומרים וחוי עצביה מתערערים בצדק רב ולכן יוצאים לכבישים להרגיע את העצבים ועוצרים בצמתים הראשיים שכולם עוצרים בהם שדוכני הרוכלים שמים אותם ברמזורים הראשיים ומחנים את המכוניות בפקקים העצומים על הקו הצהוב או הקו הלבן או סתם באמצע הכביש שאין מקום שכולם מחנים מכוניותיהם רק לרגע וחוזרים עם שקיות חמות של פיתות וזרי כריזנטמות וצפרנים ומתניעים וזזים כמו בול של עץ שהזרם האיטי של הנהר מסיע וכל המכוניות צפות לאיטן קדימה ומיד מתפשטים הריחות הטריים והנעימים בתאי הנוסעים והזרם שזורמות בו המכוניות נפתח וטסים על הדרכים הכבושות במהירות מופרזת לא חגורים ולועסים

וצוחקים ושמחים ברוך השם וברוך בואך באר שבע ואת הלילה הם עושים על אבניו של נחל שחורת והצייר רק ישים ראשו על הסלע תחת כיפת השמים ומיד נופלת עליו תרדמה שליוה ונואשת שמביאה לו רוח המדבר השקטה ועל חוי באים חלומות עתירי וולונטיריות שהוא בורח עמהן לחופים הרחוקים ומותיר אותה בודדה ללא מצפן בין הגבעות והם חייבים להקדים לחזור שאין לעזוב את כרמלה ללא השגחה שאיננה נוגעת באוכל ומרעיבה עצמה למות אם אין חונכים אותה ובימי חופשה שאין החונכת חונכת חונך הצייר ומשפיע עליה שתאכל מהמרק ושתלעס קוביית שוקולד עם קפה והיא כבר מנוסה בשמירת המזון בקיבתה שלא יתעכל ולעת לכתו היא שופכת את מעייה החומציים על שיניה הנרקבות ממאנת להרפא ומזונה הוא טבק של סיגריות זולות ועשב אמריקאי שקוראים גראס שמשמש את מיואשיו של הסידור העולמי שאינו מטפל בעולם ובנצרכי העולם שמצלמים אותם בצלמניות וידיאו אישיות יקרות מעל גבי קרוניות ארבע על ארבע משוכללות של נובורשים במדבריות הרחוקים שהליקופטרים מסיעים להם יינות יקרים וקוויאר לחניוני הלילה שהם יושבים על כסאות שטורחים ומביאים להם עד קצה העולם שיוכלו לשבת כמו שהם רגילים לשבת בסלונים של בתי המלון היקרים שלהם ושמים להם שולחנות ומפות באמצע המדבר ומאירים בנורות חשמליות ובבתי המכס והמחסנים בשדות התעופה עומדים שקי הקמח והאורז והסוכר ואבקת החלב ובקבוקי השמן ואין די ממון להרים את המסוקים שיסיעו את כל זה ליצורי הבלהות המוטלים בבלויי סחבות לצד בהמותיהם צלעות ושדרה פורצים מעורן שהשיר שיערו כקלף יבש שצריך את הממון לקרונות הצ'לנג' ארבע על ארבע ולצלמניות שיעשו תמונות ששמים אותם במגאזינים המבריקים ובמסכים השחורים שצריך להראות את גוססי העולם בסלונים ששותים קפה מיט אפפלשטרודל שזה מה שאוהבים לראות חבריו של קריסטובל ממעטים לבוא אצלו מאימת האישה הורודה ששומרת בפתח ביתו נהג הבית מוצא לו ממילא בת זוג לבוא עימה בברית הנשואין ופחות הוא צריך לשיעורי הליטופים והתנועות המיוחדות שעושים האוהבים בסרטים ובמגאזינים שהוא למד מהם מה שצריך לעשות ונסטסה אומר הוא קונכייה שלו עוד לא יודעת איך עומדת כשרואה בחורה בלי בגדים שלה ומה הוא עושה שנשארת מקופלת ולא מתעוררת והכלה החדשה מחכה לו שוכבת על המיטה ללא תחתוניה וללא חזייתה וכל השעונים מצלצלים כבר והוא סוגר עצמו בבית המוצאות יושב על מכסה של מושב בית הכיסא מנסה לעורר בידו מלפפון ים סרבן שלו ממאן לצאת אל הכלה שהיא מצפה שיבוא על גופה החם וקוראים לאימו והיא

עומדת לפני הדלת הנעולה שהוא נועל עליו את דלת בית הכסא שהוא יושב בו והיא קוראת לו בדברי כיבושין ושידולין צא אלי חמוד שלי שיש עימי פרוסה של עוגת תפוחים שאתה אוהב וזה מה אני לכם אומר אומר קריסטובל וגם החשמלאי מדיר רגליו מהאיום הורוד וסובל ביותר השרברב שאחר שניקה צפורני אצבעותיו מצחנת המחראות שהוא מחטט בהן והוא צמא למעט אהבה קודם שהוא בא אל אישתו ומתנפל עליה להכותה ומטביע בה צער חייו וכאבי מצפונו שמביא עליו אלוהיו ליסרו על לא עוול בכפו ואין כוסית של אקווה ויטה שקוראים האיטלקים למשקה החביב עליהם מצפה לו לחיותו ונחשולי עלבון ורחמים עצמיים מציפים את ליבו וחונקים בגרונו ומביאים כוח חדש ואיום לזרועותיו השעירות שועלי שמשון סמויים משלחים אש נוראה בחלציו הבוערים והוא בא על אישתו פורק אונו ברעש מחריד נועץ שיניים קשות כהות בבוסר טעמה שאיננה מספיקה להבשיל עצמה עבור חדירותיו וטעם אהבה לא טעמה מימיה ואף שהיא מביאה לו שלושה זכרים שופעי בריאות היא עדיין עומדת בבתוליה שאיננו בא אליה בדרך הטבע כשם שבא משה דלת בפרותיו שידו היא עבורן עולם מלא של תענוגות ואצבעותיו העבות פורטות על חדרי חדריהן כפרפרים עדינים מלאי רוך מגירות מיצי אהבה למעיהן ההומים והשרברב מכה בקרדומו חוצב באבן הקשה דם וצרחות כאב ואנחות יסורים שכאב אי האהבה קשה מכאב האהבה ומכל כאב אחר ורק יסורי הקנאה ישוו לו אהבה ישנה עם חוי בלילה שהיא צריכה לאהבה ולהתכרבלויות של חמימות שאת אהובה היא משלחת לאמריקה וצריך להקל עליה את לילותיה שמלאים בגעגועים וכאבי לב שלפני נסיעתו היא בורחת למיטתה של חוי ממחלוקות שנופלות ביניהם על עניינים שונים ומותירים לצייר למשכב לילה את המושב בסלון שצללי הלבנה נופלים בו ארוכים מבעד לחלון בלילה הבהיר ובחדר השינה שלהם הוא נוהג טרם שיעצום עיניו לעקוב אחר מסעם אל בגדיו המקופלים בארון הבגדים קווי אור רכים ששולחים חריצי התריסים עם הישמע צוויחת הכוס בענפי העצים ובסלון הם מונחים כבדים ושחורים על המרבד ועל תיבות הצפייה והמוסיקה ואינם מביאים מנוחה לנפשו ושינה לעיניו סנדלים ששכח בחדר השינה שהן ישנות בו והוא קורא אותן בואו אלי בשקט שלא לעורר והן בורחות מפניו תחת למיטה שם מניחה אהבה את קנה הירי שמדיה ותיקה הגדול סוחבים עימה לעת חופשותיה ויש להקפיד בשמירתו שחפץ מקודש הוא וקול הרעש שהוא מקים שאיננו תופש בסנדלים אבל נתקל בקנה הירי מביא עליו את הכלבים המצומרים שנחים בתוך השמיכה העבה שלפנים הם גרים בצריף הסטודיו וצועקים בזרים

ובמלוכסני עיניים ועכשיו הם מוסיפים כירבול וחמימות לרגליהן המקופלות של חוי ואהבה והם מגרגרים נגדו שהוא מפריע את מנוחתם וחוי מגרגרת נגדו גם היא גרגורים רכים מעובים של מסך נסגר וצניפי נחרות קלים של מחאה עד שהוא לא סוגר אחריו את דלת חדרם ויוצא על בהונותיו כרקדנית של בלט אל הלילה לשאוף לו מעט אוויר צח ומיד באים לראשו צלבים גדולים של עץ שמניח אמן חשוב בהצגה גדולה של אמנות ששנת מילניום שעושים בה הצגות רבות קטנות וגדולות היא השנה הזאת ועל הצלבים תלויות נערות ללא בגדיהן עליהן שאמנים מדברים בשפה של סמלים שהם עושים ומטפורות של פקחות רבה ונועזת ואין האיש הזה זוכר שכבר שמו פעם אדם אחד על הצלב בתחילת כל המילניומים וכלום טוב לא יצא מזה ליהודים והחשכה מביאה פיוס לנחשים הזועמים בגרונו והוא יורד לסוכת השומר שהזיזו למקומה החדש ובנו לה שער שאומרים לו זוז והוא זז וגנבים שפעם נכנסו לפני השער החדש לקחת כל מה שהם צריכים נכנסים עכשיו מאחוריו לקחת כל מה שהם צריכים והצייר רק בודק לסוכה שלא נסדקו קירותיה ונתעקמו חלונותיה שהוא בונה אותה במו ידיו והוא עושה אותה עגולה ככפה עינייה עגולות וגדולות פונות אל היוצאים והנכנסים וגם הגנבים שפוקדים אותם לעתים מזומנות שמכינים לכבודם את הסוכה והם אוהבים להתבונן בה וקודם שהם יוצאים עם שקיהם על כתפיהם הם משתהים לרגע ומתענגים על מה שהם רואים ומברכים את השומר על מזלו הטוב שהוא יושב בתוך מעשה של אמנות וכמה שאיננו משתדל ומתכנן שתהא הגבעה הנשית הזאת מונחת על עשב ירוק ובא מנהל העבודה ובונה לה רצפה יצוקה שקרויה אבן משתלבת שמשתלבת רק בעצמה ובכלום דבר אחר והאדמה דוחקת ומעקמת בה שהיא חונקת את נשימתה ואין שורשי האקליפטוסים הענקיים והיפים מסכימים עימה וכורתים אותם יונקי שדיים ערלי לב שגם נוהגים לשים בדשאים מים ככל שיכולה המשאבה לשאוב וגוזזים להם את ציציותיהם בקפידה רבה שתהא תמיד תסרוקתם נאה ויצוקה על האדמה שלא יתגלו מערומיה חס ושלום ומרססים סביב שלא יפריעו פרחי הבר שהם עשבים שוטים ומביאים במקומם שיחים ובני שיחים מארצות הים הרחוקות שמביאים מהם גם את מלוכסני העיניים והקולומביאנים הרומנים ועוד מלוכסני ומלוכסנות עיניים לעשות להם את העבודות הקשות שאינם אוהבים לעשות ולכן צריכים לעבדים וסביב לדשא היצוק יוצקים רצפה משתלבת ורצפה לא משתלבת ומה שנשאר מהאדמה החבולה מרססים ברעלים שעושים כתמים אדומים וצהובים בטרפים הירוקים העדינים וגבעוליהם מתכופפים וניצני תפרחתם המתפזרת נפתחים טרם

זמנם על הקרקע הבוערת נחנקים בניעת צבעיהם הניגרת מכנפי כותרותיהם ואבקניהם אצל השומר הוא מכין שני קפה שבעלי המכולת המוסלמיים מביאים מהכפרים הרחוקים ותבול בהם מעט הל טחון והם מעלים כרבולות של קצף מריר שממתיקים בכפית סוכר גדושה ולוגמים מהכוסות הקטנים בקצב האד הנכנס בנחיריים ואחר כל לגימה פוערים את הפה לצננו מעט ושואפים אוויר שיש בו ריח של קפה ולוגמים עוד ומצננים עוד עד שבאים הגרגרים הטחונים מתחתית הבוץ ונכנסים בשיניים ולועסים אותם קצת ושוטפים את הפה במים קרים שמוזגים מצנצנת של זכוכית שלא התקינו לשומר מים בסוכתו ורצפה משתלבת כן ובתוך הכפה הנעימה מנעים לו השומר זמנו במסך של חדשות וספורט וסדרות סבוניות שונות ומשום עיסוקיו הרבים שהוא עוסק בהם אין זמנו פנוי אל הגנבים שבאים אליו לבקרו והם אינם יכולים לברכו על סוכתו היפה ומזלו הטוב שמושיב אותו בתוך כפה של פסל והם נעלבים ומדירים עסקיהם למקומות אחרים המנוחה באה על הצייר והשינה לא חמימות עגולה שמביא לו תוכה של רחם הסוכה נעקצת בטפיחות צינה קלות מעלה אדמומית של שחר ללחייו וסומק צינון חיור לקצות נחיריו בצאתו לקבל את פניה המחוירות במזרח של אאוס ורודת אצבעות וכבר טורדות אותו טרדות חדשות וכעסים קטנים וגדולים שמביא לו היום החדש שהוא יום של זיכרון לגבורים שכבר בימי חול המועד מזדרזים פקידי הבטחון החרוצים לארוז ולשלוח חבילות של קרטונים חומים עם פיסת מתכת כזו ופיסת מדליה אחרת וספרים עבי כרס של עלילות ומופתים ושל אומץ שמספרים בגבורת הנופלים חיילי בדיל ועופרת שהם מגש הכסף של רפובליקת תפוזים נרקבת וראשי סיסרא והולופרנס שלהם מונחים עליו מפוייחים פעורי עיניים וקרועי פה וחוי שבעיניה מותו לשוא הוא אינה פותחת את הקרטונים כלל ערמות של מגילות עצמאות גנוזות ומדליות מוזהבות ומוכספות וספרי עטיפה מבריקי תמונות עזוז ועצמה ומבטים בורקים ומכונות מלחמה גאות של קדושה וטוהר מרטשות במעי האויב הנורא שכירי חרב סורים וסודנים שעורם שחור שלא אם להם ולא אב ואישה אוהבת לא ידעו ואין ילדה קטנה שחומת לחי עם צמות כתפיים וסרטים כחולים מתנופפים בהן מתנפלת אל זרועותיהם הפרושות אליה באהבה רבה ובתמונות הכרומו המבריקות באלבומים שמקבלת חוי מדי שנה לזכר אלמנותה הם מפוזרים לצד פגרי קרונות מלחמה עשנים נרקבים עם כובשיהם במחסן כלי העבודה מתנפחים במי הגשמים נשרפים בשמש הצהרים הקופחת כגויות עזובות עטיפות מדיהם פרומות בשר דפיהם הנקרשים נקשה ונשחת ברוח העולה מן המדבר בבית ההחלמה צובעת כרמלה את הקירות

בצבעי תכלת ואפור ואת המשקופים בכחול אולטרמרין ואת ההחלטה על כך היא מקבלת לבד ותוך שהיא מוסרת למנהלת ועוזרותיה הטיפוליות על תוכניותיה היא כבר קונה את הצבעים בבית המכירות ובעודף היא משלימה איסוף חרוזי זכוכית ופלסטיק ופלסטלינת דאס שהיא לשה ממנה פרפרים קטנים ודגים צבועים נקודות כתומות וירוקות וכחולות ואת כולם היא תולה במוביילים שהיא חורזת בערבים ובימים ואין אצבעותיה פוסקות ממלאכתן אף בשנתה הטרופה ועד שחוזרות שלשת אמהות בית ההחלמה שהיא אוהבת כאילו היו אמהותיה על שום שהן אוהבות אותה כאילו היתה ביתן ממסע ההשתלמות שהן עורכות בשליחותן של כרמלה וחברותיה שעליהן פרנסתן היא מסיימת לשים צבע בקירות הפנימיים והחיצוניים של חדרי המרפא השונים והיא אינה פוסחת גם על שטיחי הקיר והתמונות והמנורות התלוייות וכסא שעומד פה היא מזיזה לשם שלא יסתיר שיוכלו לראות מבעד לחלונות הגדולים איך שותלים קישואים ופורשים צינורות מים של פלסטיק להשקות אותם והיא מורידה מהם את התריסים ובמקומם היא תולה מוביילים נחמדים ומבעד לפרפרים ולחרוזים הצבועים ולקשקשי הדגים פרושה האדמה האדמדמה מעלה ספיחי פרדסים עקורים ואהל שעלה מן המדבר על חמוריו וצאנו וערמות זרדיו המקוששים מוקף צרורות נוודים השבים אל רכושם הנטוש ובימי מועד המרובים עושים האדונים חופשותיהם עם ילדיהם הצוחקים ומלוכסני העיניים תלויים בעצים עם מזמרות ומשורים ועבד ושחרוריו מוצאים מסתור לילה ליד אבני המדורה באהלי הקדר בתוך ספיחי הפרדסים שמעבר לגדר שאין הוא מספיק להגיע לקרון שיקחו לביתו שבפונדק יונה הנביא וביום הגבורה הוא מפלס דרכו בחשאי בעננים מחניקים של מנגלים שאין עושים עשן רק במלחמות אלא גם בימים שזוכרים את המלחמות והוא דוחף את מריצת כלי העבודה שנסטסה ממתין לו שהם מתקינים את בימת הכבוד לחוגגים את טקס העצמאות והחרות שלהם אבני השביל אומרות שלום לצייר מיגדל הגרעינים הלבן שבעל חברת ההובלות ירקון ח. בע"מ תוקע בראשו מוט שידור לתפארת שיוכל לצעוק במשאיותיו הרצות בכבישים הרחוקים והוא מוחל לו על צרותיו שאין שמים בו עוד גרעינים אבל עושים אותו אנטנה והוא קורא ליונים בחלונותיו הגבוהים בוקר טוב הגיעה שעת ההשכמה שאין הן נוטשות אותו שהפך אנטנה שהן זוכרות גרעיני חיטה ושעורה שנהג לשים לפניהן והן ממשיכות לשמח אותו בקולות גור גור רכים שהן משמיעות לו שזה כל השירה שהן יודעות לעשות ועל ענפי הברזל ששתלו לו בראשו הן עומדות ועושות להן עלים עלים של יונים הומיות והצייר צוחק אליו וסיקסקים וקיוויות

חוזרים אל קיניהם החפורים בשדות הכותנה הנובטים לסמן לטרקטורים של בוקר שלא ירמסו את גוזלי האביב הקטנים המנוקדים שלהם יום של בחינות תלמידים הוא שמגישים עבודות של מטריקולציה והצייר משוחח עימם וקובע להם את ציוניהם ויותר שמתייחס לעבודות הוא מתייחס לתלמידים ויותר מלתלמידים לתלמידות שגופיות בטן שחורות קצרות של אפנה שגם אהבה ביתו חבושה בהן חושפות שבלולי טבוריהן הפורחים וניצני צדפות מבויישים פרפרי שמורותיהן מכסים על ברק אישונים חבוי בספרן לצייר על כוונות הלב ומשאות הנפש ותיקון עולם שהן שמות בקנבסים המקושקשים בתמימות בניירות המקומטים ובחפצים המוצבים כדרך מה שרואים במגאזינים המהודרים לאמנות קונטמפוררית ומה שאין המורות לאמנות עושות תעשנה התלמידות שמלמדים אותן חופש של ביטוי אמנותי והילדה שלוקחת אותו שיבדוק עבודותיה ויעשה לה ציון אומרת למורות אל תיכנסו איתנו שאיננה צריכה שישמרו עליה כמו שכתוב על הדלתות בחדרים שהדוקטורים מבצעים בהם בדיקות של גוף שרשאי המטופל שייכנסו איתו שלא יפגעו צניעותו ופרטיותו על ידי מי שבודק שלא כולם בודקים רק מחלות אלא גם דברים אחרים והיא מסירה את גופיית הבטן שלה ותחתוניה ויושבת מולו עירומה כביום היוולדה והצייר נפתחים לו חלונות של רקיע ונברא העולם נגד עיניו ולבושה היחיד הוא מחרוזת אבני ירקן טורקיזיות שהיא שמה בצווארה ומונולוג שהיא מדקלמת שהיא עושה מיצג של אמנות שעוסק בריחות פה וזיעת הבגדים המוטלים לרגליה וצחנת חיות בר מתנשמות במישורי הפרא וענני זכרונות כבדים עולים בבטנו ואל אוזניו נמתחים צלילים ארוכים של מוסיקה נעלמת ונישכחת וסידור שעושה הכל יכול עם ברואיו שהוא מפקיד בליבם את מתנת האהבה שהיא טעם החיים וחזות הכל אבל גם נותן להם קנאה ושנאה ורדיפת בצע והם מוחלים לו ועובדים אותו למרות מכותיו שאין לנשיקת אהבה שיעור ואין לה מחיר והצייר רק אומר לה גם אני יודע רק להקשות קושיות ואין בידי פתרונות כלל ואיסורים ותקנות שמים מחסום בשפתי שאינני שם אותם בשפתייך המתוקות והוא רושם לה ציון עשר ליד המלה אהבה שזהו השם שהיא קוראת לעבודתה והמורות והמפקחות עוברות על העבודה קודם שהן שולחות אותה לפקידי החינוך תובעות את כבודן שסולקו בבושת פנים מהחדר שבודקים בו מה שבודקים וגם בודקים בו עבודות מטריקולציה של התבגרות והן מסמנות חמש על העשר מודגשת בדיו שחורה עבה שאין ילדים רשאים ליטול עימם ילדותם לעולמם של מבוגרים ועל המלה אהבה הן מוחקות בקו ברור שנעורים ואהבה אינם דרים בשלום

במחוזות הגיל שמריבה וטרוניה להם עם מרורי הזיקנה ומוראותיה ועשתורת לא תפרוש זרועותיה אל אבני התרפים המוטלות במזבחות ההרוסים על הגבעות הרחוקות עינייה הטובות מכוסות עפר צריחי פאלוס מדיפי זכרות אילמה של בתי תפילה חדשים וישנים צווחים בזעם לשמים הרחוקים מבקשים לשוא חמלה ורחמים מבורא עולם ששמו עליהם לענותם שטוב הוא להם מרפואת לחש האהבה ונגיעת אצבעות החרס המוחלקות בנשיקות האוהבים האוצלים לה מתנות ומקריבים אליה תקרובות והיא מבשילה עצמה לעובדי האדמה התמימים מענגת אותם במעשי אהבה שהם עושים עימה בשדותיה ומוסרת להם את פרי בטנה בחיטה ורימונים ויין ומים זכים שהם מברכים בחגי השדה שהם עורכים לכבודה ועתה הם בטלים מפני הפרטה ושיקוף שבאים עליהם שחוקי היצע וביקוש נעשים עניינם ונדלנים שעושים אדמתם היפה בטון מכוער ששם ממון בכיסיהם ועצב בליבם ובורסות ומיסים ומרוצים מטורפים לנטים וחזיונות סטרטאפים ואינפורמציות חדשות דוחקות בהם וחדרים מורחבים שמתהדרים בהם ומסכים גדולים לראות בהם נמרים טורפים תאו וגנו ומערומי אלות שחורות ממדבריות נמיביה שגופן צבוע צבע אדמה אדום של טרה קוטה ונצייאנית כמו שצובעים לגלימות החשמנים בפרסקאות שרואים בוואתיקן שעוד מעט קט תעלמנה גם הן בזעם האלוהות הזכרית המשתלטת עליהם ואין דבריו אלו שהוא אומר למורות לאמנות ולמפקחות מתקבלים על דעתן שאינן שמות בטנן ושדיהן המגולות בצבע וונצייאני מדברי ששלוחות נאמנות הן ולא יפרו סדרים שעושים להן פקידים חבושי כיפות ופקידים נטולי כיפות שמחליטים על תלושים שמקבלות המורות בסופו של חודש וגם על מה שנחוץ לילדים שילמדו ומה לא חלומות של טיסה שהוא טס בשמים באים לצייר בשנתו והוא צווח מפחד של גבהים נופלים וחוטי חשמל וצמרות אקליפטוסים נתקלים ומכשפות שחורות גלימה באות עליו מכל עבר צחוקן פרוע מעורר בעתה וחוי מעירה אותו שהוא צועק בשנתו בקולות מוזרים ואהרון ואהבה נחנקים מרוב צחוק שחלומות שמעירים זוכרים אותם כאילו היו מציאות ואין הם דומים למחשבות שחושבים אלא לחוויות אמיתיות שבאות אליך בחיים אחרים ואהרון אומר שאולי המציאות היא חלום והחלום הוא העולם האמיתי שבו יכול אדם לפרוש זרועותיו לצדדים ואין חוקים של כבידה וחוקים אחרים של פיזיקה שלומדים בבתי הלימוד חלים עליו שאי אפשר ללמד איך חולמים חלום והוא מתרומם וטס כמטוס רק שאין הדברים פשוטים כל עיקר מוסיף לו הצייר שלעולם אין לי שליטה מוחלטת בהגאים של טיסה שאני עושה ולעתים אינני יכול לעצור מיאוץ שהמכשפה

שהיא אני בחלום אצה בשמים ולעתים ממאנת הצפור להתרומם ואין תנועות ידים נמרצות שמנפנפים בהן בכח לצדדים ככנפים מעלות אותי לאוויר וממלטות אותי משוטרים של ניידת שבולשים עלי בפנסיהם שתמיד טסים בחשכה ומלמעלה רואים בבירור כאילו אין חשכה כלל והרודפים עיניהם סומות לעולם וחוי מעוררת אותו טרם שהוא מתוודע למכשפות העטלף השחורות ומתמוגגים מצחוק גם על הדגל שהוא תולה בגג צריף העבודה שלו שצפור ירוקה ראשה תכלת ועין גדולה עגולה וחומה עם אישון שחור קבועה בו והיא מודפסת על גבי בד צבוע בצבע החמנית וגם בראש מגדל הגרעינים הוא שם דגל צפור שהוא מחבר למוט השידור של בעלן של האחיות הבנות של משה דלת שהוא גם בעל חברת ההובלות ירקון ח. ושכל השנה הוא נעוץ בראשו הכואב של מגדל הגרעינים שולח בו גלים של צעקות שצועק הבעל על קרונות הדרכים שלו וביום הגבורה הומות היונים בחלונותיו וציפורים ועופות מכל המינים באות אליו מקצווי ארץ לשבת תחת דגל הציפור המתנפנף ברוח והחסידות והשקנאים דואים מעליו בסלילי אוויר כחול בדרך מעופן צפונה תחת נקודות הנשרים המגביהים ועולים מקיני ההרים שלהם ומחריצי המדבר המהביל וכבר צועקת בו החבורה הקבועה שהוא מבזה ביום הגבורה זכרונם של קדושים ושוב מתגלה ועולה רוח התנדבותית נושנה ומטפסים בסולמו החלוד של מגדל הגרעינים וצובעים אותו לבן ושמים בו פסי תכלת ומנקדים אותו כוכבים כוכבים של שש צלעות חדות ותחת הציפור הירוקה שמים נס גבורה ענקי ושרים שירי זיכרון עצובים ויפים והציפורים נאלמות מפני כבוד המקום ונעלמות למקומותיהן מפני שאון טפיחותיו של בד הנס הענקי שעושה לו הרוח שהיא נושבת בו ומנפחת בו כמו שהיא עושה לאניות הימים ועוד מעט מתרומם ועולה לו מגדל הגרעינים כולו השמיימה כמו שעולה אליהו הנביא שהנס הענקי מתנפנף לו בראשו ולהקות להקות של יונים ועורבים וסנוניות וחסידות וזרזירים אוהבי הרפתות ואנפות לבנות ואפורות וטמירונים ממאגרי המים המטוהרים שלהם וסיקסקים וקיוויות ושחרורים ועורבנים מלווים לו כמו להקת מלאכי שרת שהוא מתרומם לאיטו לעבר החמה מראש האילנות כמו שעושה טיל של קולומביה שעולה לאיטו לחלל ואהרון מוציא את הצ'לו ומושך להם צלילים עמוקים ורכים להניח עליהם את קינותיהם וחוי מציצה במחסן כלי העבודה בערמות המחוללות של דפי הזיכרון הזרוקים וצערו של עולם לא בא עליה שהיא מלאה בצער פרטי ורוגז רב שהצייר שלה אין הוא שולט בהגאי המטוס שלו במעופו ואין היא שולטת בבני ביתה שאין הם מצייתים למנהגים שנוהגים אנשים מהישוב וסדר חייהם מופר

והם מביאים עליה תלאות שאין עולה בידה לתפוש אותם ברגליהם כמו שתופשים לתרנגולות בלולים שרודפים אחריהן עם חוט ברזל שקצהו מעוקם שהוא תופש לרגל של התרנגולת אפילו שהיא קופצת לאוויר בצריחות של קירקורים וכל נוצותיה מתפרעות לה לכל הצדדים ותופשים בגרונה וזורקים לכלוב כמו שזרקה המכשפה להנזל וגרטל ואין חוי מצליחה להעמיד אותם על האדמה המוצקה לקרוא להם את החוקים לתבוע שיקיימו את הבטחותיהם וקציצית שקורא הצייר לאהרון לקחת בלשונם העילגת ואהרון צוחק ושואל ומה בדבר הכלבות והצייר אומר נובח ונובחת ובעיני חוי נקוות דמעות של צער ויאוש ואין פלא היא זורקת בצייר שכרמלה גם היא נתהפך עליה עולמה ונתהפכה קיבתה והיא מוציאה מלמעלה מה שצריכה להוציא מלמטה ומיציה שואבים אותה מתוך עצמה וגם אתה מיציך נשאבים ממך וקמטים של צחוק שהיו בפניך הופכים חריצים של צער שבילי דמעות על אבק הדרכים בלחייך וכתמי חול נוראים ששמה כרמלה בגופה ואין הפודרה מכסה עליהם והפרות מדברות אליך בענייני שירה ונגינה וחלומות שאתה חולם שחי אתה בעולמות אחרים ומקומותיך אינם מקומות של בני העולם הזה שדנים זה בזה ומקימים להם משפחות ועמים ועושים להם דגלים ונהרגים על הדגלים ואתה שט עם מכשפות ליליות בתוך חוטי חשמל וצמרות של עצים תולה נסי ציפורים על הגגות והצייר אינו יודע מה יענה אותה שמלים של אמת וצדק דבריה וגם שאהבה אומרת לה אמא אל תתרגזי כל כך ואהרון מוצא לו דרך נסתרת לחמוק בה החוצה עומדים ותלויים סבלותיהם תמיד בחדרם וגם בהליכתם בשבילי הכפר המרוצפים הם מופרשים מסביבתם פוסעים בתוך בועה שקופה קולם של העוברים על פניהם בא ספוגי ועמום מבעד למסך דמות פניהם מיטשטשת עוד מעט לא נכיר פה איש ואיש לא יכירנו היא מחזירה לאהבה וככה יחושו גם מלוכסני העיניים צבע אדום זרחני עבה ששם הצייר בסכינו סביב צללית גוף כחלחלה קוויה חומים שחורים ועבים פסי עיניים שהם כתמים מרוחים בבדי המפרש הגסים בצריף העבודה המסגרות נערמות והולכות דוחקות את הצייר ממקומו עד שהוא יושב בתוכם בצפיפות רבה והתמונות מביטות בצייר והוא מביט בהן ועד שתגיע הצפירה שעומדים בה עמידת דום מקוננת תיבת המוסיקה על יפי הבלורית והתואר שנפלו בקרבות הגבורה אנשי השררה השמנים והמכובדים שמחליטים ברפורמות המס החדשות ונותנים לעצמם מה שאין הם נותנים לפרולטריון יושבים בטכסים בשורות הראשונות חבושים מעילים אפורים קלים של אצולה פועלית שהיא האפנה החביבה עליהם שהם מתקינים לעצמם מאותו רגע שהם

נאספים לחיקה הנדיב של רשות ציבורית זו או אחרת והמהדרים אף לפני כן אבל חס וחלילה לא לפני שהם עולים לביתו של רב זה או אחר או מקובל שבע ימים ואוהדיו הנלהבים שישים עליהם ידו ויברך אותם והם גם מנשקים לו את זקנו שיתן להם קמיע נגד עינא בישא ונגד האשכנזים הגזענים ששונאים את הספרדים אבל בעיקר שונאים את עצמם ולראיונות שהם מעניקים למסכי הזכוכית אפנתם חולצה כחולה ומעיל מחוייט אפור או שחור ועניבות רכות ואין הם טועים לעולם ובדיבורם הם נכנסים זה בדבריו של זה בצווחות וניבולי פה שאין ילדיהם רשאים לשים בפיהם ולעת הזאת נימת קולם מפוייסת שחגי זיכרון וגבורה מקרבים את הלבבות והם מחלקים פרסים לאומיים זה לזה ומטיפים לתבונה וסובלנות שאין הם מקיימים בימים של שיגרה שאין זמנם בידם שלתבונה וסובלנות אין שכר בימים רגילים אלא רק בימי גבורה ונוסטלגיה פרחי הגרניום בערוגה שלפני בית החליבה מעלים תפרחות לוהטות של אדום ובורדו וקדמיום ואליזרין שכל השנה מזינים אותם בחלקי שילייה שמשירות המבכירות בעת חליבתן הראשונה לאחר שהוציאו ולדן לאור העולם וזורקים פיסות ריריות מדממות מבעד לחלונות הפתוחים אל שיחי הגרניום והן באות בשרשיהם ומה שהיו פעם שיחים שפרחיהם לבנים וורודים נעשים אדומים כדם שהם יונקים מהשילייה ואף עליהם הירוקים כהים נצבעים עורקיהם אדום וקיר בית החליבה מטוייח לבן כדרך טיח ששמים בבתים שבאיים היוניים והפרות גועות בשביעות רצון שבעת שהן אוכלות את מאכליהן וגם בעת שממתינות לחליבתן מקלחים אותן בזרמי מים קרירים ונעימים להפיג להן את חום היום ומשיבים עליהן רוח טובה במאווררי כנפיים ענקיים והן עולות לתאי החליבה בשמחה שהן עומדות על קרוסלה מסתובבת כמו שמסתובבים הילדים בלונה פארקים ופתאום נשפך גל של אור מן ההרים אל הגבעות ואל מישורי החמרה והלס מפציל קרניים שובבות לחשכת הפרדסים מרקיד ניצוצות של אש בקורלים שם כתמים גדולים של בהרות קיץ חמימות בגב הפרות המסתובבות ומתחיל לו היום חייו והם מסיימים משמרת חליבה ראשונה של בוקר שהם משכימים קום לפני כולם ואפילו לפני השמש ולארוחת בוקר הם מטגנים חביתות וביציות ואוכלים אשל וגיל ויוגורט ושמנת ולחם טרי שהם קונים במאפייה ומורחים בחמאה ואבוקדו ששמים עליו פרוסות גבינה צהובה ואנשובי ושוטפים בתה נענע מתוק והצייר מסתפק בכוס חלב עם כפית של דבש והפרות מסתפקות בקש וחציר ותחמיץ שכובשים להן בתוך בורות ענקיים של בטון ששמים בהם קני תירס קצוצים על קלחיהם שקוצרים בשדות הריחניים של הקיץ שאין הילדים באים עוד עם

המטפלות לאסוף ולנגוס מהערימה קודם שעולים עליה הכלים הגדולים לכובשה ושמים גם שעורה ירוקה וקליפות תפוזים ונוזל חום שניגר מהבורות התוססים שמכסים ביריעות של פלסטיק שצמיגים ישנים של מכוניות מכבידים עליהן שלא תתפזרנה ברוח ותסענה לארצות הים והוא נוזל שקוראים אותו מולסה וטעם סירופי חריף מתוק חמצמץ לו וריחו מעורב ריח זבל יבש וחלב וזיעה ואין הילדים שמים בו עוד אצבעותיהם וטועמים וגם אינם ממלאים כף ידם הקטנה באבקת חלב שהם חופרים להם מתוך שקים של נייר חום שמערבבים במים ומגמיעים ליונקים במכלאות וצבעה צהבהב ויש להיזהר באכילתה וליטול מהאצבעות בליקוקי לשון מדודים ולגלגל ולעלע ולכדר בתוך הפה במצמוצי שפתיים וכיווץ לחיים לבלול בה את נוזל הפה היטב היטב שאחרת אינה נבלעת והאבקה נכנסת בנחיריים ובצינור הנשימה ונחנקים ומשתנקים ומשתעלים בדמעות וחוטם דולף ואותו הדין נכון גם לטעימה שעושים לתערובת של חרובים שמזונן של הפרות בימינו דומה לגרגירי בונזו ויש בו כל מה שצריכה לו הפרה ואין סוגרים עוד לפרה את ראשה בעול בשעת אכילתה ואין משכיבים אותו עוד בשעות המנוחה באמצע היום וכופים עליו שיסב ראשו לקיר ואין הוא חומק עוד מחמת עיניה של המטפלת הילדה הניצולה שבעלה המתאגרף שוברו אצבעותיו במחנות טרם שנישלח לתנור שנקמה נקמו בו הקלגסים הרשעים על שמות שהוא עושה בחבריהם בתוך הזירה עוד לפני המלחמה הנוראה הזאת בתחרויות של ספורט שבני תרבות מתחרים בהן ומכים זה את זה תחת עינו הפקוחה של הרפרי והקלגסים הארורים פורקים עצמם מעולה של זירה ומעולו של שופט ומכל עול אחר של חוק ודין ששמה לעצמה חברה של בני אנוש וגם אין מושכים עוד בכבודם השמוט של נחמיה וחמורו והצייר מבקש לגשת אליו שימחל לו על חטאי נעורים אבל אין נחמיה צוחק יותר מבעד לזקנו ובלוריתו איננה עשוייה עוד שנפטר משברון לב שחברתו לוקחת את התאומים ועוזבת אותו שמצאה וולונטיר עיניו כחולות ושערו צהוב ומשכיבים אותו ליד אביו שמת על אישתו במלחמה נוטש אותו ואת חמורו לזעם חבורות הילדים וקודם שנפטר נחמיה וקודם שנולדים התאומים הוא מתגייס כמו שעושים כולם לחיל ההגנה וצובר ברזלים על כתפיו וכבוד שמביאה הכומתה האדומה שכל חולשותיו של אדם מסתתרות ונעלמות שעה שהוא חובש אותה בראשו ובא אל תוך המדים הירוקים ומיד הוא נעשה אדון ליקום ונוהג בנערות כרצונו שולח אצבעות גסות תחת חולצותיהן ומגשש בבטנן ומוציא תועלת מדיו גם לאחר שפשטם מעליו והשיב ציודו לפקידי הקסרקטינים ועדין הוא פוקד על ילדיו מכה באישתו שאין היא סרה למשמעת פקודותיו

שהוא פוקד עליה כמו שעושים לחיילים שמפרים פקודות ומענישים אותם בעונשים קשים ועל הכבישים הוא מסתער בחמת כיבוש וקופות של סופרמרקטים וקופות חולים שהוא נדחק אליהן רומס בתורים בלהט תובעני ודבקות דביקה ומיוזעת שבה מטהרים יעד מבוצר שכך ציידה אותו ארצו לחייו שאלו הם הדפוסים שעל פיהם ינהגו האנשים המכסים על אמא אדמה לבל יראוה נושאים עיניהם השמיימה מבקשים רחמיו של העריץ הנסתר ואמא אדמה אינה נסתרת וממרומי החלליות ששולחים בחלל אסטרונאוטים בתוך בועה ושומטים תחת רגליהם את משקלם והם מעופפים בתוכה ומחוצה לה כשבלולים וחלזונות במחול איטי ומחושב מביטים בקליפת האדמה נימי נהרותיה המסתעפים אדומים כדם ניגרים בבשרה הנסחף מבין שורשי גזעי העד הכרותים ביערות הגשם והיא נמוגה והולכת אל האוקיינוסים המלוחים בבגרותו עד שנפטר מחייו הרעים מתקין לו נחמיה חדר קטן ושולחן והוא יושב על שרפרף מוגבה חבוש סינר אפור שאת מדיו כבר השיל מעליו וכתמים של חרסית חומה ואפורה ואדומה וצהובה דבוקים במקום שהתנוססו בו כנפי ברזל מוכספות של גיבורים והוא מכייר בחומר של ילדים קטנים כלי חרס קטנים ונפלאים וקודם שהוא צורפם בתנור של לבנים הוא מעמיד אותם שיתייבשו שורות שורות של חמורים על מדפים והולכי על שתיים שנשמה באפם שנחמיה קורא אותם בליבו חמורים הולכי על שתיים שוקלים לידיו מטבעות אחדות ולוקחים להם חמור או שניים להניחם על גבי תיבות הצפייה בסלונים שלהם שמתאווים ללכוד קסמו של חמור שעומד בחדרו של נחמיה ולשים בטרקלינם ואין החמור נותן עצמו והוא מונח בין הסובינירים כאבן זרה שאין לה הופכין ומזיזים אותו לכאן ולכאן בשעה שמנגבים באבק הבית לנקותו עד שהוא נופל ונשבר לרסיסים ומעלים אותו ביעה ומשליכים לפח וזה קיצור תולדותיו הקצרים של נחמיה ולא נעסוק בו עוד רק נאמר שחרף ראשו הכבד שהוא יורש מאימו וסרבול בצקני שתלוי בחזהו ומצמג במותניו שעל כך צועקים בו הילדים נחמיה השמן אין שני לו במשחק קדרים-באים ששתי קבוצות של ילדים עומדות בשני צדיה של בריכת העפר הגדולה שמלאה מים לצורך השקיית שדות ופרדסים שמפריחים בשממה ואצה שמעלה השמש היוקדת במיים שהם מיים עומדים צובעת אותם ירוק והילדים צועקים קדרים באים וקופצים למים ונשאר אחרון מי שאין תופשים אותו בנגיעה ונחמיה מנפח ריאותיו וכל גופו כבלון ושוקע בנזיד הסמיך והחם ואין איש יודע היכן הוא למוצאו עד שנתפסים כולם שאז הוא צף ועולה אל פני המים כתנין עיניו שלוחות לפניו כפריסקופים של צוללת תלתליו נקודים בראשנים ושרשרות ריריות של ביצי קרפדים

דביקות תלויות לו בפניו ומיד מתנפלים על הקדר המנצח מכל עבר קדרים קטנים שבגופותיהם השחומים פסים ירוקים וצהובים מעשה זברה ששמה בהם האצה שכבר יבשה שהם יושבים על שפת השלולית הירוקה מצפים לראש התנין שיגיחו משושיו שנואשו מחיפוש שהם מחפשים אותו שעה ארוכה שכולם כבר נתפסו ונפרעים ממנו בסערות איומות של מים שהם סותרים בפניו שהם עושים את כפות ידיהם כמו משוטים שמצליפים בהם על פני המים וצווחים בו בצעקות פרא ברטי ברטי הגיבור בין רגליך יש ציפור כמו פרה אתה נראה וצפרדע היא אמך שהם מחברים לכבודו על שמבחין בו משה דלת שהוא שרוע על גג הפח ששמו בבית האכילה גונב במבטיו תמונות של סינמה שמקרינים מדי חודש בערב שבת שאין הקטנים מורשים בו והם עולים לגג שחלונות אור קבועים בו להציץ בפרי האסור ושחקנית שקוראים אותה דבורה קר נופלת בחול הים ושחקן נאה שקוראים אותו ברט לנקסטר שם פיו בצווארה והם מתגלגלים בגלים ורואים את תקריב שפתיהם על פני המסך הגדול ושיניהם יפות ולבנות בחושך ודממה גדולה שקמה שהנשימה נעצרת מגודל הרגע נקרעת בתרועת זעקתו המהדהדת של משה דלת שהוא מפנה יד קפוצה של אגרוף זועם שלפרותיו הוא מפנה יד רכה שמענגת בבטנן ועכשיו שלוחים כידוני אצבעותיה אל הפושעים שעל הגג ומיד יוצאת חבורה של מחנכים שהם עושים להם כמו שמארגנים בסרטים שמי שיכול יוצא לרדוף אחר גנבי הסוסים לתלות אותם על עץ גבוה בכיכר העיר המאובקת למען יראו כולם וייראו ותופסים אותם ומכים אותם במלים של תוכחה ומשה דלת חמת זעם ברגליו דולק במגפי הפרות שנועלות אותו גם בערבי שבת שבהם הוא שם גופו בחולצה לבנה ומכנסי חאקי בעקבות נחמיה הנמלט שאימת מוות תולה לו בסנדליו כנפיים והוא אץ כצבי מטיל עצמו בבריכה ומשה דלת מועד אחריו לשלולית הירוקה ובצאתו נוטפים בגדי חגו מים ריחניים ואצות ירקות וצהובות ומגפיו מצייצים בצוויצים וקבצ'ים וקולות אחרים מפני מים ובוץ וראשנים שממלאים אותם ואין התנין יוצא מהמים כל אותו הלילה ובבוקר משחררים לשלולית פתח שפותחים לה בקרקעיתה ומוציאים את המים ושולים את נחמיה מהבוץ ועונשים אותו בעונשים של ילדים ששמים אותם במיטה ומסבים ראשם אל הקיר בשעה שהאחרים עסוקים במשחקי כדור להנאתם ורכיבה על חמורים ואכילת ממתקים בחדרי ההורים ומשה דלת שרך הוא עם פרות וקשה עם ילדים שעושים שייפול למים אומר לו גם על הפרי האסור שאתה קוטף לדבורה קר וגם מים יקרים שאנחנו שופכים בחולות לחינם ועל כך קוראים אותו הילדים ברטי ושרים לכבודו ושלא

לכבודו חרוזים ועושים לו מאימו קרפדה שאדם נכנס לעולם הזה ביללת חתול מקרקר בו כקרפדה ויוצא ממנו חמור גועה נעירות של בכי וברטי נכנס חמור ויוצא חמור שאין המציאות דומה לתמונות שרואים בבית הסרטים שברטולוצ'י לוקח את ברט לנקסטר ושם אותו בסינמה איטלקית שקוראים אותה נובצ'נטו ומה שהוא עלם צעיר עם צחוק שיניים מתגלגל מטפס על עמודים גבוהים ללא כותונת שאולי יצליח שתביט בו אנה מניאני הנפלאה שג'והני מאטיס שר לה וויילד איז זה ווינד ובאלפתשעמאות הוא איש מפואר וזקן וחיבוקים שהוא מחבק לגברת קר הבלונדית ומבטים של אהבה שהוא שם בעיני הבר של מניאני הולכים ממנו שנעוריו אינם עוד עמו והוא נכנס בבית החליבה ומחבק לפרות ומדבר אליהן וחולץ נעלי לכ שהוא לבוש מחלצותיו שיום של חג עושה אותו ברטולוצ'י וביער מחוללים אנשי הכפר ונערותיו צפרדעי אוקרינות שמצייצים להם הנגנים מעלים שירים עתיקים של יין וסלי אוכל ומפות לבנות פרושות עד שהיער כולו נמלא זמירות של ציפורים וקולות אדם וצלילי כלי חרס וברט לנקסטר שם כפות רגליו היחפות בבצק הבהמות הטרי משקע בהונותיו בבלילה הסמיכה המעלה אד חם וחריף ממעי השופכה התוססת ברצפת החומר של בית החליבה והוא קורא אליו את נערת החליבה חנוטת בוסר פגיה הנובטים שתפרוף במכנסי השרד שהוא לובש והיא טומנת בהם אצבעותיה ומחזיקה בקונכייתו חופנת בה ומשדלת אבל אין היא מצייתת עוד לאותות הישנים והטובים שצריבה קשה היא צורבת במעיו שעה שהוא מטיל את מימיו ובלילה מוצאים אותו החוגגים בתקרת בית החליבה צווארו בעניבת חבל בית מכנסיו פעור ציפורו נשמטת מהקן מסכת מוות שקופה בפניו ברגליו היחפות ספיחי דבוקות צואות מדמנה של בהמות ואניצי קש ואין הפרות שרות אחריו שירי תודה וגעגוע כשם שהן עושות למשה דלת ואין לולובריג'ידה עתירת שדיים מניחה ראשו הדווי בחיקה שבטרפציה היא קופצת עמו ועם טוני קרטיס קפיצות מוות של קרקס מחבל מתוח במרומי האוהל ובסינמה שהם גונבים מגג בית האכילה צועק פתאום נחמיה תזהר ברט שארנסט בורגנין בא אליו עם סכין גדולה שהוא שוכח כל מה שאומרים שהכל בלוף שאחרי שהם נופלים מתים בסרטים הולכים השחקנים הביתה לשתות בירה ורוחצים להם את הצבע האדום מפניהם וכבר אי אפשר לראות מי היה הטוב ומי הרע וכך הוא מתגלה למשה דלת פניו הלוהטים לחוצים בחלון האור שבגג בית האכילה שהוא תלוי שם כמו קופידון שמנמן וברט לנקסטר תלוי בבית החליבה עליהם השלום וחגית שמוטלת זמן רב על המדרגות שכל מי שעובר רואה אותה למרות שהיא שוכבת בארון בבית החיים

ובמקום שנמצא מוטל סנדלה שמים אבן שחקוק בה זיכרון חייה הקצרים וגם זיכרונם של האנשים מתקצר והולך והיא נעלמת מהמדרגות וצובעים אותן צבע חדש ושמים בחדרה במבחית רפת חדשה תכולת עין וכרמלה נכנסים כוחות חדשים בגופה הרזה ושריריה הרפויים מטפסת בעץ השסק ויושבת בתוך עליו הירוקים במלבוש הודי לבן שמה לה תמונות של גנש הפיל וקרישנה בענפים וסיי בבא לבוש גלימה אדומה מהלך יחף על נשיקות מאמיניו מניף יד פתוחה שהוא מראה לה ליד פניו העגולים המחייכים שהוא מבקש ממנה שתבוא אליו רק כשתהייה מוכנה חזקה ובריאה שאמונה צריך שתבוא ממקום של כח ולא של חולשה ותיראה היא אומרת לצייר איך הוא מסמן לי בידו הפתוחה שאחכה ולא אמהר שיום יום אני דנה איתו בבריאותי ובבריאות העולם כולו וצבע ההילה בשערו שצורתו כצורת סידור שערותיו של יהושוע הפרוע משתנה מדי רגע אתה רואה איך היה צבעה אפור ועכשיו הפך תכלת וקל יותר לבוא דין ודברים עם תמונות ולא עם בני אדם חיים ואין חוי מתלווה אליו למסע הזה שאיננה יכולה לפקוע מבועה שהיא כלואה בה לבועה שהוא כלוא בה ופייה קפוץ וזועם ועינייה קשות וסנטרה עצוב ומשחקים של קלפים שהיא מעבירה בקומפיוטר ממקום למקום תלתנים ואסים ונסיכים ומלכות ומנצחת בכולם ולצייר אינה מעבירה כאבי לבה הנוקבים שאין הוא מלטפה בידיו החמות ואינו שם ראשו על בטנה ואין זיפי לחייו מתחככים בירכיה ומשתבשים להם גם סימנים שהייתה מראה לו ששמה רגלה ברגלו ומדגדגת בה בבהונותיה שרצוי הוא לה ואיננה אוזרת עוד עזוז לחצות את גבול שמיכתם מאימת צערו וגם שירי אנחנו דור מזויין וארקאדי דוכין ואיגי וקסמן אין היא שמה באוזניה שאמנים צעירים משקרים וטובים עליה שירי רועים ישנים ויש לי אהוב בסיירת חרוב שדרבוקה וניי טורקי מביאים לה רעד של חרדה ועור קרקפתה קופא וזרות כבדה ובודדה מחשיכה בעיניה ובהלה שומטת לה את הקרקע תחת רגליה שסימנים מוכרים שחיברה לה נעלמים ורוחות זרות מנשבות בחדרם ואין הכללים הישנים טובים עוד וכמה שחדר אחד להם ותיבת הצפייה מראה להם את תוכניותיה בשעותיה הקבועות ובגינתם פורח כובע הנזיר בעונתו כתום וצהוב ואין עולמם צבוע אותו צבע עוד ותכלת פרימאוורה בוטיצ'לית שרואה הצייר סגול מונקי קודר הוא לה נודד אתה במישורי החולות הדרומיים בדרכי הבשמים שלך שופת באבנים הלוהטות קפה לעבד וקריסטובל חבריך ושחרורים באים באוהל שאתה מקים ברצפת הואדי אף שמקומם במחוזות הצפון אומרת לו חוי שהמרחבים הפראיים מטילים בה אימתם שאין בהם חפץ שתוכל לאחוז בו בעיניה עד שהן בורחות לה

שאינן פוגשות באותות המוכרים ומה שגדול ורחב ואין לו גבול ושיעור סוגר עליה פוביות של מקומות סגורים שנחנקים בהם כמו שצועק אדוארד מונק שהוא כלוא בגלי אל אס די זוהרים הצילו איני מסוגל לשאת עוד את הבדידות והזרות וגלי ההזיה הופכים גלי צעקה מתפשטים כעיגולים שעושה לה אבן שזורקים במים ואלו הגלים שסוגרים בחוי, ובכרמלה אין סוגרים גלים של מרחבים רחוקים וסוגרות אותה מחשבותיה ששמה מחלתה בליבה שבבוקר היא שמחה ועליזה בצהרים מקיאה ומתעלפת בערב מתקינה תכניות של תיקונים שהיא צריכה לתקן חייה ובלילה עולים הכתמים הכהים בלחייה ובמצחה עיניה נקרעות שאינן רואות דבר שהמסך השחור מנוקד שלג מרקד אפרפר שהתעייף והלך לישון ומראה פירורי מחשבות שלו שאבד סדר שסידרו עצמן מחשבותיו ונכנס בהן בלבול כמו שנכנס גם במחשבותיה שאיננה יכולה להרדם וגופה קפוא בעווית של בהלה וסדיניה רטובים מזיעה והוא מחבק אותה שם אצבעותיו בפיה שלא תישוך בלשונה שצמרמורת מרעידה את לסתותיה שאינה יכולה להחזיק בהן ודם זב לה בשפתיה ובסנטרה עד שרפות כתפיה ונרגעים שריריה מנוקשותם ודמעות חמות וכבדות מרטיבות בנייר שבאצבעותיה הקפוצות מוחקות במלים שהיא מנסחת בדיו לחברותיה שהיא מתגעגעת שתבואנה אליה שנטשו
אותה בבהלה שעושה להן מחלתה שגם הן מתגעגעות לצחוקה שמתוק הוא לפנים שהיא קוראת אותן אליה והן יוצאות בלילות של ירח לגבעה של שלף קצור ופורשות מפה לבנה ושמות בה סלסלה של דברים טובים ומספרות בסודותיהן ובתקוות ליבן והיא מדליקה להן מקלות של אינצנס וניל וג'ינג'ר וקינמון וניחוחות הודיים שאין יודעים שמם ואת הדברים האלה היא מבקשת לשים בחדרן רק שדמעותיה מבלבלות במלים ועושות אותן כתמים כתמים מתפשטים על הנייר שוליהם כהים ככתמים שבפניה ככתמי דיו שחורים ששם אוברי בירדסלי בציורים של אמנות חדשה שהוא מצייר את ליזיסטראטה שמטילה חרמות שהיא וחברותיה אינן נותנות עצמן לזכרים עד שיחדלו ממעשי מלחמתם וכך חוי שאיננה נוגעת בו עוד כלל אפילו לא במלים ואהבה שעושה את החיים מתוקים ונפלאים בורחת ממנו והצייר שם את כלי הציור בילקוטו כמו שעושה קורבה ויוצא אל דרכו.