המסע- החצי הראשון The Journey, 1st part

תם החלק הראשון. עבור ל"מסע החצי השני".

‏יום שישי 28 פברואר 2014
סיכום חצי
20 שבועות, 28 חניונים, 13000 קמ', המון דלק, שקיות קפה שחור עלית שמשקלן שווה זהב, קופסאות מלפפון חמוץ מהארץ שמוצאים במדפים המוסתרים של רשת חנויות קולס, ארץ של אבוריג'ינים ללא אבוריג'ינים, מזג אוויר בלתי ניתן לחיזוי באופן מוחלט, רכב 4X4 אחד שעונה לשם גורו ופולצי הקראוואן – שני מלווים נאמנים ביותר, אמצעי תקשורת מדהימים אל הבית וממנו… ו… העיקר…
חברות, אהבה ומשפחה נהדרת.
זו רק המחצית הראשונה.
זה כשלעצמו בעצם כבר מספיק בהחלט.
אבל…
להתראות בהמשך…

‏

טקס הענקת האותות. צולם רק הקטע בו מזמרת המעוטרת המאושרת את ניגון הנצחון המקסים שלה, ניצחון הרוח על מעקשי ה…..

יום חמישי 27 פברואר 2014

לא. לא נבקר בקנגורו איילנד. יש גבול למכבסות הכסף התיירותיות המגעילות. חוץ מזה.. החווה הנחמדה בה אנו חונים, חורש עצי הזית העתיקים, המבנים בני 180 שנה, החופים הנפלאים ושמורת הטבע דיפ קריק ממש רוצים אותנו וגם אנחנו אותם.
מיקי זכתה היום בצלב הברזל על הפגנת אומץ בלתי רגילה במסלול התלול המוביל אל מפל הקניון העמוק. זה היה בירידה. בסיומה של העלייה האיומה בדרך חזרה נוסף לה אות הצטיינות נוסף, צלב ויקטוריה הנחשב, הלו הוא סמל הסמלים בו מצוין הזוכה, כך רשום שחור על גבי לבן בתעודה המהודרת הנלווית, כמי שעמד במאמץ פיזי עילאי ובעיקר, כמי שחוסנו הנפשי הוא קיר הברזל אליו מתנפצים כל נדנודי ותעלולי בן הזוג הטרדן.. בסוף אכלנו פיש אנד צ'יפס עם קינלי על החוף. איזה כייף.

‏

יום שלישי 25 פברואר 2014

חצי האי פלוריו

כייפ ג'רוויס
מכאן יוצאת המעבורת לקנגרו איילנד. כאן גם חטפנו את משבר החצי. יש דבר כזה. משהו כמו משברי גיל למיניהם. מאפיינים של שובע בחילתי למדי, חוסר יכולת לעכל יותר חוויות מכל סוג ומין, וגעגועים.. את משבר-חווית הגעגועים עברתי כששהיתי לפני שלוש שנים בהודו. זו תופעה גילית ללא ספק. מין ירחמיאליות רגשנית ודומעת עם כל שבר של אסוציאציה שנוגע בנכדינו-ילדינו-חברינו-ארצנו. יש גם את עניין המגויסות למסגרת הטיולית, צריך להספיק מה שיותר, וכמובן, הצגת הפן היפה של הישראלי (המכוער???…).
קמנו בבוקר אל תוך מקהלה עליזה ורעשנית של מאות תוכים מכל הסוגים והמינים.
פתאום שמנו לב שאנחנו עומדים בתוך חורש זיתים עתיק ועצי תאנה.
יצאנו עם גורו (שמו של רכבנו הנהדר והנאמן) אל הגבעות הנפלאות המשתפלות בעדינות מעוגלת אל תוך הים המאוד תיכוני. גורו הפעיל את בלמי המנוע שלו ויכולת הטיפוס המרשימה של צמיגיו המשודרגים..
איפה משבר החצי, איפה הגיל והזבבו.. אנחנו ביוון.. קצת דמיון, מעט ויתור על משמעת ההיגיון הדורסני וההרסני לעיתים.. הגמשת המסגרות שהוכנסנו-נכנסנו אל תוכן.. לחוות את החלום הנחלם כמציאות עצמה.. להרפות.. לגלוש אל תוך החוויה ולחיות אותה..
מחצית הטיול השנייה לפנינו..

‏יום ראשון 23 פברואר 2014

עוד שמורת קוררונג
ניכנסנו לדרכים הקשות הלא סלולות של שמורת האגמים הענקית הזאת. חלקם יבשים, חלקם מלוחים, לטאות מוזרות, עופות אמו עם אפרוחים בגודל של חמור קטן, מישורי מלח בצבעי פסטל רכים ורוח. המון רוח.. המון..

‏
יום חמישי 20 פברואר 2014
מיס דייזי, הצלמת הפרטית שלי, צילמה הבוקר את התמונות המופלאות האלו בימת אלברט.
היא מוכשרת מאוד ובכלל לא מעצבנת, אלא מה, לפעמים, אידיוט שכמוני, אני מרים לה להנחתה ואז אני אוכל אותה.. אבל בדרך כלל..

‏

יום חמישי 20 פברואר 2014
קו החוף ליימסטון

נוסעים ממאונט גאמבייר צפון מערבה לכיוון אדלייד.
טנטנולה, מיליסנט, ביצ'פורט, רוב. עיירות קטנות עם רחוב אחד, חנות מכולת, תחנת דלק ופאב. פאב כמובן. לפני הכל פאב. הבתים לאורך הרחוב קטנים ונמוכים, גינות מטופחות מאוד, דשא קצור, מכונית מלפנים וקראוון נחבא מאחור. האוסטרלים, רובם שמנמנים מנחת, חייכנים. תמיד, אבל תמיד, יקדימו לברך בבוקר טוב או סתם הלו מהיר והנפת יד ממכונית חולפת. באתרי מכירה יקבלו אותך הבנות הטריות והרעננות כאילו נמצא סופסוף אהובן האובד, חיוך ענק, עיניים פעורות לרווחה תקועות הישר בפרצופך המופתע לרגע או שניים, הפתעה שהופכת באחת לעונג מחמיא מלווה בהצצת ניצחון חטופה אך מתריסה אל עבר בת זוגך השאננה.. שמא.. אולי..
מקייפ ג'פה, מפרץ יפו בתרגום מחוספס משהו, ממשיכים עוד כ-150ק"מ על כביש ביצות ואגמים נמוכים עד למנינגי. העיירונת יושבת על אגם אלברט הזעיר (משהו כמו כנרת..), עומק ממוצע של מטר וחצי, המוני עופות מים מכל הסוגים והמינים ופאב. שני פאבים. מסעדת דגים פנטסטית בבנין מחלבת גבינה לשעבר, מגרשי ספורט למיניהם. 900 נפש בסך הכל. שלא יחסר.
בשירותים המצוחצחים של הקמפינג מבקשים את הברנשים לכוון היטב ובמיקרה של מטען כבד לנקות למשתמש הבא אחריך. מצויין שם בפירוט עניין הכתמים והשלוליות שהשארת, המעציבים את הבאים בשערי היכל הקודש, וכיצד תוכל למנוע אותה עגמת נפש מחברך עם מעט רצון טוב ומברשת..
בפארקים הלאומיים העצומים והנידחים בביקתות האינפורמציה הלא מאויישות המלאות תמיד בחוברות ומפות לנוחות המטייל, מונחת לעתים קופה לתוכה אמורים המשתמשים בשירותים השונים לשלשל דמי שירות וכו. הכל מבוסס על הוגנות, יושר ומשמעת עצמית.
אנחנו מתנהלים לנו בתוך השלולית נטולת הקומבינות הזאת.
האמת… יאללה.. נו כבר.. איזה קומבינה קטנה בשוק רמלה ומסבחה-פול במקום הרועש של חליל..

‏יום שני 17 פברואר 2014
עצים ואבוריג'ינים

עצים. נכרתו ע"י המתיישבים החדשים ביבשת. יערות גשם שלמים בוראו ויושרו לטובת הפרנסה (בחר(י) לך סיבה..).

ישן מפני חדש תוציא.

לטובת החדשים???

לא בטוח.

בטוח שלא.

לטובת הישנים???

!!! (תשובה להלן..)

את העצים והיערות אפשר לשקם.

בניהם של המתיישבים שכיסחו מנסים לעשות זאת.

את האבוריג'ינים, בני המקום המקוריים אי אפשר.

פשוט.

הם כבר לא קיימים.

‏שבת 15 פברואר 2014

מאונט גאמביר
חור מדכא. כך פחות או יותר מתוארת מאונט גאמביר בלונלי פלאנט. לזרוק את הספר המעצבן הזה. אחד המקומות היותר מדהימים ומפתיעים שביקרנו עד כה. לועות של הרי געש צעירים פעורים סביב אגמי צבע צלולים בעומק עשרות מטרים. היום שנירקלתי באחד מהם, אוונס פונד. אפשר לראות מתחת למים הצלולים לחלוטין למרחק של עשרות מטרים, התרחשויות ותצורות גיר ובזלת שעוצבו ביד אמן טבע הכל יכול. העיר כולה פרושה לרגלי לוע שבתוכו אגם כחול טורקיזי מרתק. ההר כולו הוא שמורת טבע מושקעת ומטופחת עם גני ענק שמשלבים צמחיה מקומית עם מדשאות לפיקניק, שבילי טיולים טרקיים משהו ולוע אגמי נוסף שמשמש את חדוות גלישת סקי המים והדיג של האוסטרלים. אני נזהר לומר חדווה ולא אובססיה. חדווה כי זו פעילות כל כך חיובית בניגוד…

‏יום רביעי 12 פברואר 2014
תקציב ועוד
משתדלים להשאר בתחום הוצאות יומי של 70 עד 100 דולר. בחישוב חודשי זה בערך סכום הפנסיה שלנו שעל פיו מתנהל המסע. לפעמים מרמים קצת על מנת לצמצם עלויות (כביכול כמובן..) ומשתמשים בכרטיס האשראי הישראלי. כאן המקום לציין שהעברנו את מרבית הסכום הדרוש למימונו של המסע לאוסטרליה, כולל קניית הקראוון והרכב, פתחנו חשבון בנק מקומי ורכשנו כרטיס אשראי אוסטרלי בו אנו משתמשים בד"כ.
החישוב ליום נעשה ע"פ שלשת מרכיבי ההוצאות העיקריים:
דלק $20
חניון $30
מזון $20
בחודשיים הראשונים היה סך ההוצאות גבוה יותר בגלל קנית ציוד הכרחי, טסט, טיפול לרכב וכו'.
איננו מנהלים מדיניות חסכון לשמה. לא נבטל נסיעה לאיזה הר או זלילת פיש אנד צ'יפס כדי לעמוד בתקציב. השאיפה היא להתנהל כמו בבית, בשיגרת הוצאות הגיונית וצמודה למקורותינו. המרכיב ה"טיולי" מכתיב יד קלה יותר, לא קלה מדי…
מצאנו שהשהות בחניון, מיקומו וניקיונו, חשובים ביותר מבחינתנו. גם עם יעלה יותר, נעדיף תמיד חניון עם המלצות של מבקרים. שם אנו שוהים מספר ימים ולעתים אף שבועות ויוצאים לטיולי כוכב באזור. במונחים אוסטרלים מדובר על 100 ק"מ לכיוון אחד ואף יותר.. אין מה למהר. בלאו הכי לא נספיק הכל. העניין הוא המסע, ההתנהלות. האמת היא שדווקא מקומות בלתי מתוכננים או כאלו שלא צויינו כלל בלונלי פלאנט, דרכים אקראיות שנקלענו אליהן, דווקא אלו הפתיעו בעצמתם.
מחר עוברים את ה"גבול" לסאות' אוסטרליה. הר גאמביר וסביבתו. קנגורו איילנד בואך אדלייד, הפלינדרס המדבריים וחופי הפרא של הדרום.
יהיה מזה מעניין..
ביי.. אני הולך לישון. עלינו היום עליה של איזה שלשה ק"מ בקייפ בריג'ווטר, קצה המסלול של הגרייט אושן רואד. היה כדאי. למטה, על סלע וולקני בים, רבצו להם עשרות כלבי ים פרוותיים ניו זילנדים במושבה הפרטית שלהם משתעשעים ונוהמים.. טוב.. בכל זאת התעייפתי.. לא רק צעירים יכולים..

‏

יום שני 10 פברואר 2014
בפורט פיירי נערכת בימים אלו תחרות ארצית לכלבי רועים של כבשי מרינו מקומיות. הקמפינג שלנו נמצא במתחם המגרשים שבו היא נערכת. כר דשא ענק לרגלי דיונה שמגינה מרוחות האוקיינוס המטורפות. הים נמצא ממש מעבר לדיונה, כאשר הוא רגוע אין כייפי ממנו. המים צוננים, החול העמוק מונח לאורך המפרץ הענק נוסח אוסטרליה. אתמול נטרף צולל בכייף יורק. דווח שכמה בתים עלו באש באזור מלבורן. גם בגבעות אדלייד, אחד מהיעדים הבאים שלנו, משתוללות דליקות עונתיות. הקראוון שלנו כמעט ועלה השמיימה יחד עם דורותי וטוטו ברוחות הנזכרות לעיל. נשמע קצת פרוע אבל האמת היא שכייף לא רגיל. חשוב גם שירד קצת גשם בארצנו המתייבשת. עולם התופעות הוא שליט כמעט בלעדי כאן והתמונות חזקות מן המלים…מלים…מלים..
חוץ מזה הגיעה היום חבילה מהארץ עם תשבצים וספרים.. עם שוקולד פרה של עלית.. עם ציורים של הנכדים.. מה עוד צריך???
והכי חשוב, היום חוגגת נגב את יום הולדתה הארבעה עשר. מזל טוב חמודה עם נכדה כמוך כבר לא צריך לבקש יותר כלום. העניין הוא שיש לנו עוד שבעה וחצי נהדרים כאלו. זאת אומרת חזקות אין סופיות כמעט של אושר טפוטפוטפו….

‏יום שני 03 פברואר 2014
טימבון, גרייט אושן רואד
הקטע הזה בא בדיליי רציני. את דיילספורד עזבנו כבר לפני עשרה ימים. ניראה כמו שנה.. הר פרנקלין שבלועו הכבוי נחבא חניון נחמד מאוד, בנדיגו, עיירת מדבר מקסימה שאם לא הייתי ישראלי… אבל מה לעשות, התחברות לאינטרנט כאן זה עניין של מזל. יום דבש יום בצל.. צריך להפעיל את הראש היהודי. העליתי את המודם לראש אנטנת הטלביזיה וראה זה פלא..
מאז כבר הספקנו לחרוש אתרי חוף, לשנרקל, להבלע במעבה הג'ונגל באוטווי נשיונל פארק ועוד. כמו שאפשר לראות בתמונות הותקפנו גם ע"י דינוזאורים, עופות אימו מיתולוגיות, קנגרו וולאביס, וכן עכביש טראנטולה שעיר בגודל אגרוף שטיפס לו על דלת המקרר שלנו והכניס את חברתי האמיצה בד"כ למגננה ירחמיאלית משהו, אם גם מובנת בהחלט. . אנחנו עדיין כאן..

שבת 31 ינואר 2014
טימבון
אנחנו על הגרייט אושן רואד כבר למעלה משבוע. התקשורת פשוט על הפנים. הבלוג יחכה..‏

יום שלישי 21 ינואר 2014

דיילספורד
העין הנפלאה בדיילספורד. לפני כן היינו בעין הנהדרת בבוגה. מעין לעין והעסק רק משתפר. כאן שוחים בין שושנות מים עם ברווזים ואגמיות וציפורי מים מוזרות מסוגים שונים. מעל מתנשא הר געש כבוי עטור בלורית אורנים ואקליפטוסים ענקיים העונה לשם פרנקלין. בתוך לועו חבוי קמפינג מקסים. בערוצים לרגליו נובעים מעיינות מים מינרלים מכל הסוגים והמינים. שים את הפה ושתה מי סודה, קרבון, גופרית ,אשלגן או ברזל. כל מה שתבחר.
אתמול בילינו בבנדיגו. עיירת כורי זהב נחמדה ביותר. שוב, המפגש המנצח של המדבר הצהובחוםאדום עם המיים והחיים הכחולים-ירוקים. הכל עטוף בשימור מודרני ניואייג'י כרוחב ידה הנדיב של השלווה האוסטרלית הנינוחה וחסרת הדאגות.. איזה יופי.. מחר הולכים לטבול במרחצאות ספא טבעיים בהפבורן הסמוכה.

אי אפשר בלי עוד קצת לייק בוגה..

יום חמישי הששה עשר לחודש. מחר עוזבים את לייק בוגה ויורדים דרומה לגרייט אושן רואד.. ביי..

‏יום רביעי 15 ינואר 2014
כל האמת על לייק בוגה
נכון. אמת ויציב. התחרפנו. קל להודות בכך על מי לייק בוגה השלווים.
כבר שבוע שורפות לנו את המוח טמפרטורות אילתיות קיצוניות. בלילה שלושים וחמש מעלות עם בריזת גהינום קלילה ואצבעות אשמדאי לוהטות, נשיבות אש מלועות דרקוני המדבר האיומים על מערומי הנידונים.. ובשעות היום.. נו..
לא תימה עם כן שחברתי בוחרת ומצדדת, לא לומר חו"ח נסחפת, במדורי היופי והחן שמציע עולם קסום זה בו אנו חיים, לא מחבת טיגון שהוא סך הכל מגרש אימונים לצפוי לנו בשאול על פי חזונו של דאנטה, אלא פיסת חיים נעימה, חלקת אלוהים קטנה להשתעשע ולהשתובב בה, לחולל ולדאות על כנפי פיה קלילות אל… וכנהלאהוכנהל….
תמונות חושפניות יותר אסורות באתר זה מפאת כבודה החסוד (ומתחסד משהו..) של הפיה הקלילה דנן.

‏שבת 11 ינואר 2014
בוונטוורת' שעל המארי, כשלושים קילומטר ממילדורה, מקום מקסים, נאת מדבר טובלת בפרדסים וכרמים שאשכולות ענק תלויים בהם מחכים לתאילנדים ומתנדבים ישראלים שיסירו אותם מי לשולחן הגבירה ומי לבקבוק האדון, שם מצאנו גם את הג'אול, בית הסוהר המדברי שהכיל בתוכו את עברייני המלכות, השיכורים והזונות.
מיקי התכוונה להשאיר אותי במקום וביטאה זאת במספר צילומים רוויי משמעות..

יום שני 13 ינואר 2014
שני חברים
נגב חביבתי. שירים רוסיים ישנים בערב סביב המדורה. חולצה כחולה עם שרוך אדום וסנדלים תנכיות. מכנסי חאקי קצרים כמובן.
המדריכים של אז לימדו אותנו שיר בכל פעולה.
חשבתי עליך ועל הדרכת החניכים שבה התחלת השנה ופתאום עלה לי השיר הזה.
ישבתי על אגם בוגה בצפון מזרח ויקטוריה באוסטרליה וזימרתי אותו עבורך שתילמדי ותלמדי. באהבה מסבי.

‏שבת 11 ינואר 2014

מילדורה הטמפרטורה היום 38 מעלות. גם מחר. החל מיום שלישי 45 מעלות. אנחנו נוזלים. בורחים דרומה לאורך נהר המארי למצוא איזו פינה מוצלת על המים הקרירים, לרבוץ בביצה ולא לעשות כלום. בעצם זה מה שאנחנו עושים כבר שבועיים. כלום.
זהו בכל זאת סוג של עשיה. אקטיביות פאסיבית. ניתן לנסח כל דבר, פיזי ורוחני, בכל צורה שרוצים. שלילית, פאסיבית או חיובית. במוזיאון מציג הצייר את עבודותיו וכל אחד יכול להתייחס אליהם בכל שלשת האופנים ובכל הווריאציות וההקשרים שביניהם. אין זה משפיע על העבודות או משנה אותן במשהו.
גם החום ועשיית הכלום לא ישתנו במאום לא חשוב כיצד אנסחם.
בעצם רק רציתי לומר שחם לי נורא.. יאללה בירה..

הופטאון עושה לי משהו. עין מדברית עם עיירונת על כביש ומסילת ברזל שמובילה לשומקום.. שלום לך הופטאון.

‏יום שני 06 ינואר 2014
לייק לסלס
עכשיו זה הביטוח.
אנחנו בעיצומו של המסע והחברה לא מוכנה להאריך את ביטוח הנסיעות שלנו בגלל מגבלת גיל. נכון, לא קראנו את הפוליסה וסמכנו (כרגיל) בעיניים עצומות על אלה שטרחו לסמן את היתרונות אבל לא טרחו לציין שקיים מין סעיף מגביל שכזה לגימלאים. חומר למחשבה על החברה המבטחת אותך לעתיד.. עברנו את פרעה..
העין הנחמדה של הלייק. כל עשר דקות מזיזים איזו אצבע, רושמים רישום ומכרסמים עוד ביסקוויט עם כוס קפה שחור עלית.
אתמול נסענו לפארק המדברי וייפרפילד. כביש סרגל דק וישר חותך- רץ בשדות חיטה אינסופיים מנוקדים חוות בודדות מאוד.
במחצית השניה של המאה ה19 התיישבה בשממה הזו משפחה צעירה. נולד זוג תאומים. הבן, קאמרון נפטר לאחר שבעה ימים. קברו אותו על גבעה חולית מוקפת עצי גומי אדום ענקיים. נותרה מצבת אבן עם כתובת זכרון חקוקה "לזכר קאמרון" וגדר עץ פשוטה.
בקתות משוחזרות אחדות, אגמי מים עונתיים יבשים שלפני סכירת נחלי הגראמפיינז עוד מלאו מים אחת לעשרים שנה.. כמה עופות אמו ענקיים והמון רוח אבק מדברית נושבת- מתנגשת בגזעי המאלי המדהימים, חלקם מוטל שרוף על האדמה היבשה כמו חיות מדבר קדמוניות.
אנחנו יחידים בכל המרחב הענק הזה שמדינתנו הקטנה נבלעת בו ולא נודע כי באה אל..
הלילה גם חלמתי על מורדוך.. הוא היה ענק, איזה עשרה מטר גובה ונראה נהדר…. אהלן יורם.. אמרתי למיקה תראי מי כאן.. הלו איש אתה כבר לא איתנו מזמן.. היתה טעות באבחון.. אני חי.. אחר כך הלכנו למשרד רישום כלשהו והוא נתן לי את מספר הטלפון שלו.. פתאום הוא נעשה קטן כמוני וקצת לא דומה לעצמו, עם שערות משי חלקות מסורקות לאחור במקום הדיבלול השחרחר הרגיל שלו.. נו, זה ודאי הגיל, עושה את שלו..
הלכתי עם חברתי והפתק נקרע ונפל לחול.. נסיתי לשחזר את המספרים מתוך שרידי הנייר הקרוע שאוכל להתקשר אליו..
התעוררתי. מספר הטלפון אבד אחרת הייתי מתקשר. מישהו כבר היה עונה. אולי נחום חברי הטוב.

‏יום שישי 03 ינואר 2014
בבוקר הלכתי לרשום את אקליפטוס המאלי.
ציטוט מהלונלי פלאנט "..אקליפטוסי-המאלי מצליחים לשרוד במדבר בעורמה – לא נדיר למצוא כאן שורשים בני אלף שנה…"
ענפי האקליפטוס המסוים הזה נשלחים אל המים, בחלקם נחים על הקרקע.
הוא יודע בודאות גמורה שלעולם לא יכרתו ולו ענף אחד מענפיו.
הולכי על שתים רבים עברו תחתיו וגיל שרשיו גדול לעין שיעור מהם ומאלו שעוד יבואו.
העין הנפלאה שעליה הוא עומד משוחחת עימו במשבי רוח קלים, אבק חול מדברי חמים ולהקות תוכים ורודים וירוקים.

‏

יום רביעי 01 ינואר 2014
הופטאון, לייק לסלס
הדברים האלה נכתבו כבר בשנה שעברה, לפני שלשה ימים.
קמנו מוקדם. לא ישנתי טוב בלילה. אולי בגלל הצפיפות בקמפינג הנחמד בהולז גאפ ואולי לא.
נסענו שלש שעות על כבישים ישרים וריקים בלב חגורת התבואה של מרחבי מאלי-ויימרה. מזכיר מאוד את מרחבי חולות צאלים, רק שכאן תוחמים את השדות אקליפטוסים מסוג מאלי שעוד נדבר בהם, ולא אשלים. אין גם רצועת עזה מצד אחד ומשהו אחר מצד שני, אלא מרחב ללא קץ.
הגענו להופטאון. עיירה זעירה בת רחוב אחד כמו בסרטי המערבונים. שומקום באמצע המדבר, באמצע הדרך למילדורה.
הפתעה. עין זכה וכחולה של מים צלולים להפליא מוקפת עצים ודשא. מין פארק גולדה שכזה. כל כך נחמד ושקט. אולי נשאר כאן לתמיד. אני יורד למים.
עברו שלשה ימים. עשינו את ראש השנה עם המקומיים, רובם חקלאים מגדלי תבואה. סירות ספיד גוררות גלשנים על העין הקטנה שכולה כמו המאגר של נען כפול שתים. מנגלים, להקת קצב לא רעשנית מדי והבירה נשפכת כמים. בקבוק מלא בעקבות פחית ריקה ללאהפסקללאהפסקזהלאעסקזהל…
איזה כייף. אולי באמת נשאר כאן כבר וזהו..

‏יום ראשון 29 דצמבר 2013
מפלי מקנזי, תצפיות ריד ובורוקה הנשקפות אל האינסופ של ערבת ויימרה, אל שולי מדבר האוטבק ואל גאפ הולז השוכנת על אגם הסכר בלפילד.
היינו בכולם. גם באגם ורטוקה הנחמד ומפל סילברבנד. לקינוח העפלנו במעלה הקניון הגדול אל מצפה פינוקל, נקודת גובה מרשימה עם מסלול תובעני. החברה שלי בהחלט ראויה למדליה אחרי מבחן השרירים הזה..
מחר ממשיכים לעלות צפונה אל מילדורה ונהר המארי הענק. מתכוונים לעצור לחניית מנוחה בת מספר ימים בהופטאון. יש שם קמפינג מומלץ ביותר. אין טלפון להזמנת מקום. נקוה שהמזל יהיה לצידנו.
לאחרונה פגשנו בישראלים אחדים, משפחות צעירות שהחליטו לממש חלום ולצאת . מחליפים חויות ועצות, מסלולים וקניות, ממש נחמד.. ביי..

ו

‏שבת 28 דצמבר 2013
בנג'יל הוא על פי המסורת של אזור הויימרה האב הקדמון, בורא האדם והטבע. נשתמר ממנו ציור סלע אחד בלבד בו הוא נראה יושב בשיכול כשלידו שני כלבי הדינגו הנאמנים שלו.
אוסטרליה היא סיפור ענק, נעלם בחלקו, חבוי ומוסתר בתוך היערות העבותים, מאחורי גדמי גזעים שרופים בני מאות שנים וחיות מוזרות שמציצות אליך בעיני לילה גדולות, עדיין לא מבינות מדוע שינה בנג'יל טעמו לפתע והביא את הלבן על השחור לאבדו.
הסימנים טבועים בנופה ובאקלימה של היבשת המופלאה הזאת ואינם ניתנים למחיקה.
במרכז המורשת הנהדר בראמבוק בהולז גאפ שבלב שמורת גראמפיאנז הנפלאה הם מביטים מתוך צילומים ישנים מהמאה התשע עשרה, חלקם עירום וחשוף כמו שהיה פעם, בזמנים הטובים טרם ההתיישבות והנישול, חלקם עטוף בסמרטוטי בגדים שהקידמה הלבנה טרחה בהם מחמת צניעות נוצרית צבועה ומזוייפת.
כלי ציד, בומרנגים שונים ואלות משרשי עץ קשים, משוייפים על גבי סלע בתבונת כפיים, גרזיני אבן, מעין פיסול פליאוליתי קדמון, מגינים וסירות עשויים קליפות עצים, מגולפים ומעוטרים בסימנים טכסיים, מביעים אושר רב, השתלבות מוחלטת בטבע ושמירתו, איזון מרכיביו לרווחת הצומח והחי.
אדם דומה לסביבתו. הוא נחצב ונוצר ממנה. האירופאים לבנים וכחולי עיניים. שחורי העור ואנשי המדבר צרובי רוחות השרב וסופות החול מתמזגים בנופם.
האבוריג'ינים היו כגזעי העצים, צבע שערם צהוב, פניהם מקומטים כגושי סלעי הלבה האדומה והשחורה.
האוסטרלים, צאצאי המתיישבים, הם אנשים טובים להפליא. צומחת פה תרבות חדשה, גזע חדש בעצם שמשלב את כל ההתרחשויות האלו וניכר גם במראהו המשתנה ההולך ומשתלב עם הנוף והסביבה הייחודית הזו כמו שהיה פעם.. אבל שונה..

‏

יום שני 23 דצמבר 2013
אתמול נסענו למלבורן לפגוש את דבורה ויוחאי. היא בת דגניה (א' כמובן) והוא בן כפר החורש. מלח הארץ. חיים כאן כבר עשרות שנים ועדיין חולמים בעברית. כולנו תמיד על מסלול תנועה כלשהו. נודדים בין האופציות השונות, מנסים, אוהבים, שונאים, בורחים, מצטרפים, אבאאמאקיבוץישראלפלסתינהוכ'.
נצלים במחבת של החיים (ג'ויס).
נהר היארה בקטע של גלרית היידי צבע מימיו חום, עצי אקליפטוס שפל צמרת רוכנים על גדותיו ומראהו כמראה נהר הירדן הרובץ בכרך. אפשר לשבת כאן לזמזם נעמי שמר ולהרגיש בבית.
אכלנו פלפל, קנינו עשר חבילות קפה אדום עלית יבורך הגאון שרקח את התערובת המופלאה הזאת. שמענו עברית צברית מדוברת, התחבקנו, התנשקנו וחזרנו עם הטנק שלנו בעזרת הנווט המעולה של גוגל מאפ למסדון.
הבית שלנו זה אנחנו. כמה רחוק שלא נלך, איפה שלא נהיה.

פארק הסלעים התלויים. עוד אתר התכנסות אבוריג'יני שהפך גן לאומי נטול אבוריג'ינים..

‏

יום שישי 20 דצמבר 2013
פתאום קפצה כאן הטמפרטורה ל-42 מעלות למשך יומיים. זה בסדר. היא כבר ירדה והמון. ניסיתי את הבירה האוסטרלית. היא טובה.
שלשום יצאנו כהרגלנו לשטח ללא מטרות מוגדרות וממוקדות. בלט לנו כאן איזה הר גבוה וכיוונו אליו. לצד הכביש היה סימן הכוונה צנוע והשער היה פתוח. נכנסנו.
עליזה בארץ הפלאות נפלה מרחפת אל עולם קסום, גן בוטני ענק מלא פרחי רודודנדרון ופרגים בגודל ספלים, סחלבים שיחים ועצים מכל סוג וצבע, כולם מסודרים על מדרון מדושא, גזומים ומטופחים. ביניהם זורמים נחלים קטנים אל בריכות עם דגי זהב ושושני מים, פסלי גן זן מהמזרח, נערי מקהלה מלאכי קופידון קטנים, נערות מביטות במבט מצועף בעיני מתכת רומנטיות אל צייד האבן וכלביו הקפואים בעמדת זינוק מאיימת.. שקט.. שלווה.. ריחות נעימים מטיילים בארץ הפלאות המוקפת יער גשם פרוע וסבוך של עצי גומי ענקיים. מיקה צילמה. אני התבטלתי כרגיל..
ערב שבת. מחר נוסעים לגיחה למלבורן. ביי..

תיקנו אותי. צריך לומר מסדון ולא מקדון. טוב המקום מדהים בכל אופן וגם מפתיע. נעדכן בהמשך.

‏יום רביעי 18 דצמבר 2013

מלבורן. התחכמנו והערמנו עליה. עלינו-עקפנו-עברנו ולא נודע כי באנו בקרביה. חמקנו לנו אל פינה קטנה הנושאת את השם הגדול מקדון. מעל האוזן השמאלית של הכרך המדהים הזה. חם. נעים נורא. פשטנו מעלינו את בגדי החורף הדבוקים בנו כבר כמעט שלשה חדשים והשתחלנו לבדי קיץ קלים ומרפרפים שרוח המקום הנעימה, מין בריזה מדברית מלטפת, נכנסת בם במשבים ריחניים של אביב, הנה מגיע כבר הקיץ..
כלכך נעים פה. נסענו לרחוב המקדוני הראשי, משהו בסגנון וגודל נעני. הצטיידנו במה שצריך וגם בבירה קרה. מיקי התיישבה מיד לטפל בקונכיות ובצדפים שלה. אפשר לראות אותה מזה נהנית. אני יושב מולה תחת העץ ולוגם בירה קרה קקרח. אפשר לומר בעצם בירה ראשונה. לא יאמן. לקח קצת זמן, אבל בסוף הגענו לאיזו גפן, איזו תאנה לשבת תחתה ולהסתלבת באופן המופקר ביותר.. איזה כייף..

‏יום שלישי 17 דצמבר 2013
גרנד רידג' רואד. את הוילסונז פרום וסלעי הים הנפלאים שלו כבר חרשנו. מפרץ וואראטה שמתקניו מצ'וקמקים משהו ועל חופו הרחב והעצום אספה חברתי את הקונכיות המדהימות שלה כבר מאחורינו.
ארוחת בוקר. מיקי מצלמת אותי וידיאו על דרך הגבעות המוריקות של הגרנד רידג'. מין ערוב מקסים של נוף אנגלי ושוויצרי עם נגיעת בתרונות רוחמה. המקום שלי. אני על הניי ומיקי נותנת הוראות זוז ימינה ושמאלה. צוחקים. החיים מצחיקים. כאן על הגבעות הם אפילו נפלאים. שדות מנוקדים בכבשי מרינו לבנות ופרות חומות ושחורות.
אנחנו במסע. זה לא טיול. לחוויה הזו רבדים רבים, פינות נסתרות ופניות בלתי צפויות, מעניינות, מביכות, מעצבנות, נהדרות, מין תקופת חיים זעירה משלה, סגורה בתוך בועה, שטה והולכת בזרם החיים, אולי צפה מעליו.
מחר מנסים לעקוף את אזורי האסון של חופשת הקיץ ולהרחיק מעל מלבורן לכיוון הגרמפיינז. פנינו אל מדינת האבוריג'ינים. איזו התרגשות.

Saturday, December 14, 2013
וילסונז פרומונטרי נשיונל פארק
אנחנו על מסלול התיירות פחות או יותר. הפארק הזה הוא עוד יער גשם מדהים על החוף האינסופי של אוסטרליה. לקראת חג המולד וחופשת הקיץ כאן (דצמבר-ינואר) הופכים האתרים למכבסת תיירים מהסוג המוכר. נשתדל להרחיק מאזור האסון קצת צפונה.

‏11/12/2013
האבוריג'ינים, תושבי אוסטרליה המקוריים הם מעין נוכח וירטואלי. עד עכשיו אני נפגש עם מעט הסימנים שנותרו מהם. סימנים שמדברים ישירות אל הלב. סימנים של כח אדיר, צנוע, מחובר לטבע, סימנים שלא ניתן להעלים ולמחוק..

‏10/12/2013

בירנסדייל היא עיירת המחוז שהיה ביתנו במשך שבועיים. מחר עובר הרכב הנאמן שלנו טיפול שנתי ואנו ממשיכים לאיזור גיפסלנד המערבי. בקורומברה מחכה לנו חבילונת מהבית ששלחו שקד וזיו. תרופות של זקנים מהמרפאה וכדומה. קשורים לבית בחבל הטבור. ידוע לנו שמחר עומדת לרדת סופה נוראית על הארץ. נקווה שיהיו אלה גשמי ברכה.. אדם בתוך עצמו הוא גר.. לא משנה כמה הוא רחוק..

‏08/12/2013

לאורך כל נהר יש כאן פארק לאומי באורך מאות קילומטרים. במיטשל ריבר מתקיים לו יער גשם בתוך קניון עמוק. הוא ונהרות נוספים יוצרים מערכת אגמים עצומה שנמצאת במרכז אזור הגיפסלנד.

‏05/12/2013
בירנסדייל, אזור האגמים הגדולים של דרום גיפסלנד, בדרך לוילסונז פרומונטרי פארק.
עצרנו על חוף האגם באיגל פוינט. משהו קטנטן בגודל הכנרת בערך. בעצם נתקענו כאן למשך עשרה ימים. צריך לעשות לרכב טיפול שנתי וקבעו לנו תור רק לעוד שבועיים. מהר מאוד במונחים אוסטראלים.
שינינו את הגישה לכן. לא עוד עצבים ישראלים על סערת ברד פתאומית וקור כלבים באמצע הקיץ. לא עוד טרוניות על קפה אבקתי ונילי משהו במקום הסם הדוקר והממריץ מהבית האהוב. לא עוד מענות וטענות על התייחסות לזמן כאל מסטיק נצחי. האח הגדול השתלט עלינו.. אנחנו אוהבים אותו.. מחליקים אל קרביו בתרועות שמחה כמו בספר ההוא..
אז נסענו לריימונד איילנד, עלינו על מעבורת ושטנו אל אי הקואלות. מלבדן פגשנו שם גם בדב נמלים קוצני שנראה כמו דרבן קטן. היה חם. הוא נכנס לקערת מים לצנן מעט את גופו. יש לו לשון מפותלת ענקית. הוא אחד משלשה יונקים אוסטראליים שמטילים ביצים.
נזכרנו שהיום הנר האחרון של חנוכה. רצנו למטבח המאובזר של הקמפינג בין טיפות הגשם הזועפות והכנו לאטקס מבוצלים רוויי שמן וקאלוריות. אחר כך יצאה לה קשת מדהימה מעל האגם. איזה כייף של מקום.

‏

01/12/2013

את מאלאקוטה אי אפשר לסכם. גם לא צריך כנראה. ירדנו לחוף בטקה עשינו מסלול רגלי בתוך יער הגשם בין הנהר לבין הים. שניהם הציצו אלינו משני צידי השביל רוחש המסתורין כמו בשיר של ביאליק צילי מפה וגילי מפה.. מי משתיהן יפה יותר..
אכלנו תפוח ותפוז וחזרנו לקמפינג. מיקי צילמה את פריחות האקליפטוס הנפלאות עץ שכאן הוא נקרא עץ הגומי.
מחר יורדים דרום מערבה לכיוון הפארק הלאומי ווילסונז פרומונטרי כ 350 ק"מ ממאלאקוטה בתקווה להקדים את שטפון המטיילים שאמור להציף את המקום בשבוע חג המולד.

 

 

28/11/2013

מיקה מצאה אותי מזיל דמעות בקרון. עדן נכדתנו הודיעה שאיזה זמר נפטר מהתקף לב. שמו אריק משהו. אולי איינשטיין. בכיתי. על החוף במאלאקוטה היפה ניגנתי לו את שיר האבל הפרטי שלי. ברקע רוח וגלים מתנפצים אל הסלעים. מיקה צילמה..

‏23/11/2013, מאלאקוטה היפה
כבר שלשה ימים לא מפסיק לרדת פה ביער-הגשם גשם זלעפות. תקועים בקראוון ואפילו להשתין אי אפשר לצאת. נו, יער גשם..
מה עושים אחרי איזה מאה עוגיות שוקולד ובערך אלף כוסות קפה אוסטראלי שהוא תערובת של ציקוריה מנדטורית עם תערובת חרובים של פרות מעלות גירה וכל דמיון לניחוח המהביל, המרענן, המשפחתי, מזווג הזיווגים ופותח הבוקר הריחני והמעלף, כל דמיון כזה מקרי בהחלט ושאוב מסיפורי המעשיות של חכמי חלם, עליבבא וארבעים השודדים והברון מינכהאוזן וחברתי מוסיפה בצחוק של יאוש גם רובינזון קרוזו..
אין זמן ראוי יותר, אם כן, לטפל בנושאים מורכבים ועדינים מאין כמותם שבעיתות של חמה נעימה וחמימה לא יהין יצור בר דעת ו/או/גם כל סוג ומין אחר של יציר הבריאה לעסוק בהם.
מדובר כאן בפרשת הגיל ההולך ומתקדם, ויש אומרים ההולך ונסוג, אל מחוזות השבעים הרחוקים והנידחים ושנות השמונים התלויות מעל ראשי הנידונים, קהל נתיניו הנאמן של הבורא הכל יכול ועבדיו לנצח, משרתיו בחייהם ואסופיו היקרים לאחר פרישתם מגן העדן הזה האהוב כל כך.
הענין נחקר ביסודיות רבה והתברר שפשוט אין מה לעשות. לא בעניין הגשם ביער הגשם ולא בעניין הזה של הגיל. בעצם.. הכל כל כך נחמד. שימשיך כך.
הרשומה היומרנית והמתיימרת הזו מלווה בצילומי אילוסטרציה להבהרה. כל קשר בין המצולמים לכתוב מקרי בהחלט.. אוי.. הגשם פסק.. הרשו לי לרוץ לשירותים.. הדלי בקראוון מלא על גדותיו ואני כבר מתפוצץ.. ביי.

‏

19/11/2013
ידעתי שהרגע הזה יגיע. גורלי נחרץ. הדברים היו כתובים במילים מפורשות על תעודת הלידה שלי אישם במחצית הראשונה של ה120 בסוף המילניום השני לתולדות האנושות.
סומנה שם רק המילה קאניבלים.. אבל אני ידעתי תמיד שאלה יהיו אוכלי אדם שוכני איי הים הדרומי הרחוק, הגרועים והאכזריים מכל, אלה שטורפים את בשרך הלבן והמתוק וקורעים אותו מגופך בעודך חי. צריחותיך, זעקות האימה והטרור שבוקעות מגרונך המשוסף בסכין עצם טכסית שעוצבה בידי השמן הקדוש, נמשחה בשומן לוויתן כחול והושחזה על סלע הגעש האדום, זעקות אלו רק יפיחו רוח חיים בנשמות המתים שעם אכילתך, ייכנס כוח רוחך שלך עם בשרך הנאכל ויחלחל אל הטורפים אותך, ייספג בעצמותיהם ויגביר את כח שריריהם..
בינתיים מיקה מכינה ספגטי ברוטב עגבנית.. בסדר.. אפשר להמשיך..
מאלאקוטה. זה המקום. לראשונה מאז נפלנו על אוסטרליה מתבהרים לי העניינים. חניון קאראוואנים ענק. קצת זרוק אבל נקי מאוד.
חופי פרא בתוליים נושקים ליערות גשם סבוכים מלאי קולות יער וחיות מוזרות.
בעצם נסענו בבוקר לבקר איזה בונקר בשדה תעופה ישן ששרד ממלחמת העולם השנייה. המקומיים הפכו אותו למוזיאון לתולדות המקום משהו בסגנון בית החמרה. הנקודה הישראלית היא התגייסותם של צעירים במלחמת העולם הראשונה לאנזק, אוסטרליין אנד ניו זילנד קורפס, הקורפוס האוסטראלי-ניוזילנדי, כוחות שצורפו לצבא הבריטי שלחם בפלסטינה ושחרר אותה מידי השלטון האותומאני. אם תבקר באתר הזיכרון ברעים ובתל שרוחן שעל נחל הבשור, תוכל לראות ציון לזכרם של אנשים יקרים אלה. בבונקר מסופר בין היתר על שני מורים, ילידי המקום שלחמו בגליפולי. אחד נפל וקבור בבית קברות צבאי בתורכיה. השני, פרש בגדודי הסוסים, שרד. אחד מחבריו בני המקום נהרג לידו. המורה לשעבר העלה על הכתב את פרשת מותו של חברו וכתב לאימו של המת מדי שנה כמה מילות הערכה ועידוד. לאחר שנים רבות, כשישב בביתו שמע נקישה בדלת. בפתח עמדה אישה מבוגרת שזיהתה עצמה כאם השכולה. מאז מותו של בנה חסכה כסף מדי שנה על מנת שתוכל לבוא ממלבורן הרחוקה ולהודות לאיש על מכתביו. לי סיפור כזה סוחט יותר מדמעה אחת..
שנות החמישים של המאה הקודמת. שלפשטונדה. ילדים חייבים לנוח בצהריים, נא לסובב את הראש לקיר ולהרדם. מרים שמיר המטפלת מנצלת את רגעי השקט היקרים והמקלחת החמה ששמורה רק לילדים ונכנסת לרחוץ את גופה. גדעון הולך להציץ דרך חור המנעול. אמנון חברי הטוב ואני קופצים כהרף עין דרך החלון החוצה אל שדות החופש הפתוחים והרחבים. מרחיקים עד ג'ממה, ראש הואדי בואך רוחמה. בין החפירות שהותירו הלוחמים האוסטראלים מהמלחמה ב1917 אפשר עוד למצוא תרמיל רובה ישן וכפתור שנתלש ממעיל צבאי.. העונש הקבוע על הפרת חוקי בית הילדים הוא השכבה מוקדמת בשעה שש במקום בשמונה וחצי עם כל הילדים ופירוש הדבר להכנס לפיג'מה ולהשאר בבית הילדים ובעצם לפספס את כל התרחשויות המסעירות שקורות על מגרש הכדורסל בשעות הערב, התרחשויות שסיבתן העיקרית טמונה בפעילות הורמונלית בריאה של נערים ונערות שמילאו את מיכסת מנוחת הצהריים שלהם בנאמנות.
..האמת, היה שווה את העונש. שאילזה ומרים עליהן השלום, המטפלות הנהדרות והמסורות, לא ישמעו שם למעלה..
מאלאקוטה – גליפולי – פלסטינה.. צריך להגיע הנה כדי להבין את האבסורד הבלתי אפשרי שבחיבור הזה.
…איזה ספגטי מעולים את מכינה מיקי…

17/11/2013

נסענו היום לשוק יום א' במרימבולה. תושבי הסביבה מביאים אחת לחודש את מרכולתם ומעשה ידיהם למדשאה הגדולה שלחוף הים. קנינו חרוזים, דיסקים יד שניה וזיתים מתובלים בשום, הרחנו את הלחם והעוגות הטובות וירדנו לחוף עם צידנית מלאה כל טוב. מחר יורדים עוד דרומה אל מלקוטה. בעדן מסתיימת תקופת ניו ויילס ועוברים קו גבול וירטואלי אל ויקטוריה. הפשוש והשחפים חברו לשולחן שפתחנו עם עוד כמה ציפורים שלא הצלחנו להנציח לטובת תושבי המזה"ת.

‏

15/11/2013

בילדותי נמשכתי מאוד לארכיאולוגיה. בבגרותי אני עדיין מוצא עצמי מחפש מגע יד אדם, זכר וסימן כלשהו שהשאיר זה שישב על האבנים האלה ובנה לו כלים לציד ואכילה. קיים דמיון רב בין נוכחותם הוירטואלית של האבוריג'ינים באוסטרליה לבין שמותיהם ה"מעוברתים" של אתרים וישובים רבים בארץ.
בחודש וחצי שאני מסייר בין מקומות עם שמות כמו וולונגונג, קוררוונג, טילבה-טילבה ופמבולה זכיתי לראות אבוריג'יני אחד בלבד, קצת זר, קצת מסתתר שלא לבלוט מדי בין האוסטרלים הנחמדים ומסבירי הפנים.
שרידי ההתיישבות בת מאתיים השנה באי האסירים כמו גם אלו בני אלפי השנים של ילידי היבשת מרתקים. הם קשורים זה בזה אבל לא בהכרח מחוברים זה לזה. ממש כמו אצלנו.
אניות טרופות וגיבורים מקומיים רבים משבצים את רצועת חוף ספיר הנמתחת לאורך מאות קילומטרים של ים סוער וטרשי שגליו הכחולים מכים בסלעי הלבה האדומים המכוסים יערות גשם צפופים של עצי אקליפטוס ענקיים שביניהם מקפצים קנגורו שונים, וומבטים, לטאות גואנה ענקיות באורך מטר ויותר שמטפסות למרומי הצמרות וציפורים מוזרות עם קולות מוזרים עוד יותר.
למפרצים הרחוקים האלה הגיע באמצע המאה ה19 בנג'מין בויד, יזם סקוטי הרפתקן שניסה להקים במקום אימפריה עסקית מבוססת על ציד לויתנים ומסחר. עסקיו קרסו והוא נמלט בספינת המפרשים שלו לשדות הזהב בקליפורניה. עקבותיו נעלמו בגואדלקאנאל ולפי הסברה הומת על ידי הילידים המקומיים. את עסקיו קנתה משפחת דוידסון שניהלה את עסקי ציד הלוויתנים שלה אל תוך המאה ה20. מכל הפעילות הרוחשת הזאת שרד מגדל תצפית מפואר מאוד שהקים בויד ושממנו סימנו בעשן לסירות הציד את הופעתו של לויתן וכן שרדו מספר ביקתות ממושבת בני משפחת דוידסון.
היה גם דוור הים האמיץ עדן קול שבמשך 30 שנה העביר דואר בסירתו בין עדן למושבות הים ונודע כספן אמיץ ללא חת. בכל מפרץ יש סימן וזכר לאניות שנטרפו ובתי קברות ארעיים שבהם הונחו הנספים, לעתים לא מזוהים, אלמונים ללא שם. הרבה יותר מעניין מבית האופרה בסידני…

08/11/2013
לא צילמתי את הסכר על נהר ברוגו.
לעומת זאת מצאנו איזו דרך צדדית לרדת בה אל הערוץ הסכור. למטה נגלה חניון קמפינג קטן, קרחת יער בתוך ג'ונגל האקליפטוסים, ברכות מים צלולים ושולחן פיקניק עם מתקני שדה שונים. היו שם המוני זבובים אבל מזה לעומת גוש גבינה צהובה מקומית מפורר על גבי פרוסת לחם עבה עם סנטימטר חמאה וריבת לימטות תוצרת בית לקינוח.. כמה קשים החיים.. שכחתי את הקפה.. שמישהו ישלח כבר מהבית קפה בוץ עלית הכי פושטי שיש..

‏06/11/2013

הנוודים האפורים
הם קוראים לעצמם גריי-נומאדס.
בתרגום חפשי הנוודים האפורים, משמע, האנשים שאוהבים ומקיימים חיי נוודות ארעיים וחופשיים. האפור, פירשתי בטעות, מתייחס לצבעם הדהוי של אלה החיים על הכבישים המאובקים והדרכים הלא סלולות, נמוגים אל תוך המדבר האדום ויערות הגשם הענקיים, מעין גלגל שבהסתובבו נעלמים צבעיו ומתמזגים והוא הופך כולו אפור.
טעיתי.
האפור מכוון למשהו שונה לגמרי. זהו צבע שיערם של הנוודים. הנוודים בעלי הראשים האפורים. הנוודים הזקנים.
בארצנו מכנים אותם בהסתרה מבויישת משהו הגיל השלישי ומקימים בתי אבות למסכנים התשושים. כאן תראה אותם דוהרים על הכבישים במגוון אין סופי של בתים ממונעים או נגררים, סוחבים אחריהם סירות וחיים שלמים שאיתם הם משייטים במרחבי החופש עתיר הזכויות שמעניק להם צבע שיערם האפור.
כן. גם אלה שעברו כבר מזמן את השמונים, גם השמנים והשמנות , הצולעים והצולעות וכן הלאה.. ביום הם נעלמים במרחבים הנדיבים של אוסטרליה ולעת ערב מתקבצים בחניוני הפארקים המאובזרים להפליא, מטגנים דג שצדו, פותחים בירות ויין, צוחקים כמו דודו עד לב השמיים ותמיד, אבל תמיד, מתעניינים בשלומך, שואלים אם צריך לעזור במשהו.. הצבע האפור, צבע מנצח..

03/11/2013

ברמאגווי, טאסרה, חוף הספיר, צוקי מימוסה, שמות חדשים של מקומות על ציר החוף הדרומי, הסאות' קוסט. יום א', יום מנוחה רגוע אוסטראלי טיפוסי. מזג האוויר סוער למדי. משבי רוח חזקים מאוד מכופפים את צמרות האקליפטוסים הענקיים ביערות הגשם שזורמים יחד עם הנהרות עד קו החוף ממש ומסתיימים לפתע על הצוקים התלולים. בים מתרוממים סלעים מוזרים, קורמורנים ודולפינים מנקדים את הגלים הסוערים מאוד, במרחק מרחפים הלויתנים וראינו גם כלב ים אחד.

‏

02/11/2013

טילבה-טילבה, באבוריג'ינית רוח-רוח, הכפר של המתיישבים נוסד במאה ה19, ההר מקודש לילידי המקום המקוריים. קנינו גבינות, מרקחת ליים ולחם טוב בשוק האיכרים שמתנהל כאן בשבת, התיישבנו מעל הנוף הפסטורלי , לעסנו, ניגנו ודיברנו על נען. אחר כך ירדנו לים לסלע הגמל המדהים, טבלנו בפחד הכחול הזה ואספנו צדפים. איזה כייף.

31/10/2013

כיוונו לחניון קראוונים בנארומה. פספסנו אותו ולאחר שהתקשינו לתמרן את הקרון המסורבל על הכביש בחזרה החלטנו להמשיך דרומה ואז… נפלנו על אגם ואלאגה המדהים, השקט והחלק כראי, בו המתינה לנו פיסת דשא, חלקת אלוהים קטנה משוחררת מקנגורו ולעומת זאת מלאה בשקנאים. בבוקר קפצנו לברמאגווי הסמוכה להצטייד. קנינו דג בנמל הדייגים הקטן, צפינו בכלב ים משתעשע בין הסלעים ובדרך חזרה חסמה את דרכנו על הכביש לטאת כח. מה עוד צריך. הדג יצא פשוט מעולה.

31/10/2013

סאות' דוראס, פארק מארמאראנג, השטח כולו מלא בעלי חיים הולכי על ארבע, שלש ושתיים..

29/10/2013

כבר מספר ימים אני מתקשה ליצור קשר ולרשום את העובר עלי.
הסיבה היא שספינתי נטרפה בים הדרומי וסופה נוראה הטילה אותי, רובינזון קרוזו, לאי לא נודע שאוכלי אדם איומים מהלכים בו, עקבות רגליהם הענקיות טבועות בחול הבתולי ומלבד זה מצב האינטרנט משובש פה לחלוטין. ובכל זאת, אם תשכילו לקרוא בין השורות ולהתבונן בצילומים היטב, תוכלו לראות שהכל יכול זימן לי הפתעה אדומה שעונה בתנוחה מרעננת למדי על גזעו של אחד העצים האדירים אשר ביער הגשם הטרופי בו מדובר..

חיים בקראוואן ובכלל..
גם כשאדע את הכמות המדוייקת של הסוכר והחלב בקפה שלה, את הרגע המסויים האחד שבו היא רוצה שאגיש לה אותו, שאדע מתי לא לשאול האם סיימה כבר את חצי הכוס הקרה שהותירה ליד בדל הסיגריה המעוך במאפרה, גם כשאבין שמיטה מסודרת פירושה כרית תפוחה מונחת בקו ישר ומדוייק על שולי השמיכה, שכוס שטופה חייבים להפוך לייבוש, שתחתונים וגרביים מחליפים מדי יום (רחמנא ליצלן) ולא פעם בחודש ומצעים מכבסים לפחות פעם אחת בשבוע, גם כשאלמד את כל אלה עדיין לא אבין אותה.

‏26/10/2013
לא שדדו אותנו ואיננו זקוקים לעזרה. ההאקר הדפוק שמנסה לעבוד עליכם דרכנו יבוא על עונשו בדרך זו או אחרת. אגב מזה נהנינו היום בים. דולפינים ולווייתנים וטרקים ביער הגשם על החוף. פשוט תענוג. מיקי מוסיפה שסיימנו בגלידה. מנגו עם מקדמיה. פשוט נפלא.

25/10/2013

יושבים על חוף קוררונג וצופים בקפיצות המרהיבות של הלוייתנים. חיה באורך איזה שלושים מטר מרימה עצמה מעל המים בכח של עשרות ואולי אף מאות טונות ואני כולי עם החמישים וחמישה קילו ועם הדיאטה לא מצליח…
שקנאי. איזה 15-20 קילו. דואה ברוח הימית החזקה מאוד בחן ובקלות, מלטף את הים בגלישה נוגע לא נוגע, מרכין מקור ושולה דג אל תוך פיו. דייג עומד שעות בקור וברוח, היה מת לצוד…
עלה בדעתי שאולי בכלל האדם נמצא עדיין בשלב התפתחותי שהחיות עברו כבר מזמן.. להן אין עוד צורך בכל הטכנולוגיה המסובכת שממציא ומפתח המוח האנושי כדי למלא את כל צרכיו. שפה, תחבורה, תקשורת, מזון, כל אלו משיגה כל חיה באופן אוטונומי לגמרי ללא צורך בכסף למימון אלפי קילומטרים של נדידה, בזבוז על ביגוד, מזון שיש בו שומן מיותר רווי או בלתי רווי, ביטוח רפואיצדשלישיחובהמקיףרפואיוכו' וכן הלאה.
את שלב המוח האנושי הנשגב והמפותח עברו החיות כבר מזמן ואם הגניוס האנושי לא יחסל עצמו באיזו מלחמה גרעינית מיותרת הרי שיש תקווה שגם הוא יגיע לרמת התפתחות מופלאה זו. לא עוד מוח. הסתפקות בחושים. הבנה חושית. שם נמצא הטבע – טבע האדם.

סאוז קוסט, שלהרבור, קיאמה, נוסעים דרומה לג'רוויס ביי, שולהייבן.

הפוך. מסתבר פתאום שחוש הכיוון מושפע ממבנהו הפנימי של המקום שבו נמצאים ולא מהכיוון שאליו הוא פונה. למשל, אתמול היה המטבח מופנה כלפי הים ובבוקר אני קופץ, הלום שינה עדיין לעבר החול הרך ו…אופס מוצא את עצמי בועט באבני השפה של הכביש שמצדו השני של הקרון.. אתמול עמד הקרון בכיוון ההפוך וכל הכיוונים השתנו. חומר למחשבה על מצב העניינים בכלל. צפון שלי הוא דרום שלך. שנינו צודקים. גם הישראלי וגם הפלשתיני. יאללה..

18/10/2013

להכנס ברוורס זה בהחלט לא עניין של מה בכך. מיקה עומדת מאחור ומכוונת בתנועות של סבתא סורגת. אני מתעצבן, יורד מהמכונית בפעם המי יודע כמה להסביר שאינני רואה אותה ושהתנועות המביכות שאמורות לכוון אותי לשטח הצר המוקצה לנו בחניון יתקעו אותי אוטוטו אל תוך הקראוון השכן, נגיחה איומה שתגרום לכל הפחות לתקרית דיפלומטית חמורה בין שתי המדינות, ועם בן זיגר ברקע, צפויה אף התדרדרות שתוביל למלחמת עולם שלישית, מצב שיש בו גם נקודה חיובית משהו: כוונותיה האמיתיות של איראן יחשפו באופן סופי ונחרץ לעיני כל… נו מיקה, אני מתעצבן פעם נוספת, יורד שוב ומסביר לה בחימה שפוכה וזעם אצור את עקרונות העלאת טנק על רמפה כפי שלימד אותי דוד זך במילואים בלבנון. מה לעשות. מיקי פולניה ואני יקה. כל העולם כולו גש..
בסוף, לעיניהם הסלחניות של אבירי הקראוון האוסטרלים עלה הקרון לשטח. טוב, זאת בס"ה הפעם הראשונה שלנו.. אופס… אני מתכוון לנווט קראוון חמישה מטר ברוורס למקומו בחניון.

15/10/13

היום הראשון למסע. הרכב מחובר לקראוון. מכונית 4X4 ענקית ובית נגרר מסוג פולצ'ר 15 פוט. הוירטואלי ההזוי משהו, זה ש"חווים" ברשת בקצת מין כאילו כזה, שהאצבע המקליקה היא כלי הניווט המרים אותך אל מה שאולי לעולם לא תעיז לשלוף מתוך המסך באמת, הוירטואלי הזה הופך לממשי, לקראוון שנוגעים בו, לדוושת גז שלוחצים בה לבחון את כושר הגרירה של הטנק שאתה נוהג בו על הכביש צד שמאל במרחבי היבשת האוסטרלית הענקית, לדלתות שיש לנעול וחפצים שצריך לקבע שלא יעופו בנסיעה וכן הלאה..
רוורס ראשון עם הקרון בחניון הקראוונים. חלקת אלוהים קטנה על החוף מדרום לסידני, הסאוז-קוסט. ישנו נהדר בלילה במיטות הנחמדות בביתנו החדש. בוקר נפלא, המשך טבעי כמעט ליחס הנהדר שאנחנו מקבלים מהאוסטרלים החביבים מאוד. עוד לפני שהספקת לשאול הם כבר ממהרים עם התשובות והפתרונות והכל בנחת ובסבלנות. איזה כייף. כמה קל להתרגל מיד לטוב..

10/10/2013
היום הראשון
איזה יום להתחיל מסע קראון סובב אוסטרליה. אתמול קנינו רכב. מין טנק כבד 4X4 בעל כושר גרירה ועמידות לתנאי המקום ודרישות המסע. היום ניסע לראות קראוון שניראה נחמד על המסך הוירטואלי. השעה מוקדמת מאוד. מיקה עוד ישנה. אני ער כבר משלוש בלילה. אנחנו שבוע ויום בסידני והיעפת עדיין מעייפת. זוהי תקופת ביניים של הסתגלות והתארגנות . קשיי השפה, הניירת והביורוקרטייה הם סוג של חוייה נלווית שפרותיה מתוקים בעיקר בסיפורים שאחרי. מאתגרים לא פחות הם אמצעי הקשר החדשים, מחשב, סמארטפון וכן הלאה, שהצעירים מיטיבים כל כך לטייל ולגלוש בהם ואנחנו הזקנים מקישים בהם באצבע אחת, מהוססת ומפוחדת, שמא ימחקו לנו כל חיינו ששמנו בתוך המכשירים האלה למשמרת עולם. סידני כבר אמרנו? איזה עיר.. יאללה, להתראות.

תמונות ראשונות